14 שנים איתך - אבל אחרת

ילד רז שלי,

מגיעה אליך יום לפני האזכרה שלך.

מחר האזכרה. יום שישי. כמו אז.

14 שנים חלפו  מאז אותו יום שישי!

זה המון זמן, ילד  שלי,

במובנים מסוימים יש לי תחושה שהזמן לא עבר.

הוא לא עבר אצלך!

אינני יודעת את דמותך

בחלוף יד שנים!

יד הימים לא ציירה לי

את דמותך העכשווית,

שֵׂערך, בתמונת-ליבי, לא התחיל להיות שזור

בפסים לבנים,

גם לא נוספו לך קימטוטים,

גופך לא התמלֵא,

נשארת דק ורזה וחייל!

ילד של אימא!

14 שנים – יד הזמן מאפשרת לי להושיט את ידי ולהתיידד עם אֵינוּתך, ומשהו בתוכי רוצה לצעוק: "די! אני רוצה לראות את הילד שלי, לחבק, לגעת, להתווכח, להתרגז, להכין לו מאכלים שאהב. די! אין לי כוח לאין!"