רז - פתאום כשכותבים את המספר הזה זה נתפס – מתקרבים כמעט למספר של השנים שבהם חיית איתנו ולכן איך זה מרגיש כשכל כך הרבה זמן עובר? דיברנו על זה פעם ראשונה ב"עשורז" ב-2011 וחשבנו אז מה היית אומר על המחאה החברתית, הסמארטפונים, הווטסאפ והפייסבוק, הקיזוז בליגה שהביא את הפועל ת"א שאהבת לקחת אליפות בדקה ה-90 ושמונה שנים לאחר מכן - האם היית עדיין מצביע לצומת? מגיע להופעות איחוד של כוורת / פורטיסחרוף וצופה במשחקי הכס? באיזו קריירה היית בוחר, איזה איש משפחה ודוד היית ואיך היית ממשיך לגבש את החבר'ה, לעשות מילואים, דברים טובים ולתרום לחברה?
בשאלות האלו אנחנו רק יכולים להעלות את "חצי החיוך המרוח", להתעצב מאוד שאינך חווה אותן פיזית, אך לאורך הזמן שעובר נוכחותך תמיד איתנו אבל אחרת: בהתחלה התפרקתי בטקס שעשו לזכרך בבי"ס היסודי אחדות, בטקס סיום המסלול של הכיתה שפיקדת עליה בדוכיפת ובחופה בחתונות- מעמדות שהמחישו שאתה לא פה פיזית ולצערי לא תזכה להקים משפחה. מהצד השני, נוכחותך קיימת כמו בחייך – תראה את ההתגייסות וההצטרפות לאורך הזמן של כ"כ הרבה אנשים טובים להוציא מדי שנה את יום רזי הארץ, מסגרת והזדמנות להרבה אנשים בכל הגילאים להכירך, לשמוע ולחוות את דמותך ומורשת רז ואת אהבת הארץ שלך.
נכון, הזמן עושה את שלו, לכל אחד יש את הכיוון שלו בחיים ואנחנו משתנים, לחלקנו יש ילדים שכבר בגיל ששמעו על רז חבר של אבא שהיה חייל ונפצע ואנחנו מתגעגעים אליו, נכון שיש כמה "עוגנים" של האזכרז, יום הולדתך, רזי הארץ ויום הזיכרון, אבל מעבר לזה אתה עם כל אחד מאיתנו בכל יום – בלשמוע בשורות טובות ממשפחתך, בלהיות חברים של אחיך אור, בשירים שמזכירים אותך, במעשים הטובים, בהצלחות, בעזרה לזולת, בלשרבב מדי פעם בדיחה בסגנון "הומורז" ולהגיד "סגן אלוף העולם במידע בלתי חשוב", בלספר עליך למי שלא הכיר אותך ובידיעה שהיו אלה זכות וכבוד גדולים להכירך, להיות בחברתך ושבשביל אנשים כמוך שווה להמשיך בצדקת הדרך ולחיות כאן.
Comments