19 שנים בלי רז - דודי אביטן

תווי הפנים כבר מטושטשים, הזכרון כבר עמום, אני כבר לא באמת זוכר את הצחוק של רז. אני כבר לא באמת זוכר איך הוא מדבר, איך הוא משחק או צופה בכדורגל, איך הוא מתבכיין במסע ואיך הוא עוזר לחבר.

עברנו הרבה מאז אותו ליל שישי ארור.

סיימנו סדיר, המשכנו לקבע, לימודים, עבודה אחת, ועוד אחת, ועוד אחת. וחתונה וילדים.

וטיולים, וריחות חדשים וטעמים שלא הכרנו, ולמדנו, והסתקרנו, וחששנו, ואהבנו והתאהבנו, והיינו עצובים, והיינו שמחים וכועסים וגם מאושרים.

ובתוך כל ההמשך הזה שלנו רז נותר מאחור. ללא אותם ריחות וטעמים.

אז מה אנחנו זוכרים מרז? משהו שהוא זיכרון שלנו, לא של מישהו אחר ולא מתוך הבניית המציאות.

רז בעל החיוך הנצחי, הענווה והצניעות, האיש הטוב. הטוב והתמים במובן החיובי של המילה.

המצטיין והמתנדב. הצפוני מהקריות והחבר של עידן גבע.

האיש שנמעך בטיולית וזה שהתעלף במסע חופים.

זה שהצטיין בקורס מכים והמפקד שהחיילים אהבו.

רז נותר מאחור, זה שורף בלב, זה מרגיז, זה מעצבן. היינו שם במחסום ההוא, כל כך מיותר. ללא קליטה. ללא צורך חיוני במחסום הזה. עובדה שהוא לא אויש לאחר ההרג. לפחות לא בטווח הארוך. לפני שרז נהרג המחסום היה חשוב ולאחריו כבר כבר לא חשוב? חתמנו על הסכם שלום עם הפלסטינים ולא הודיעו לי?

כמה דברים היה אפשר לעשות אחרת. כמה פיספסנו.

כמה המשפחה שלו פיספסה אותו.

כמה החברים שלו פיספסו אותו.

כמה העולם פיספס את הילד.

רז איתנו, אבל אחרת. כמו שאורה אומרת