הפקה

היא עמדה במרחק כמה צעדים. הסתכלה. הם מסתדרים לאט-לאט בטור שקט, ניגשים להורים, מחבקים, מחליפים מילה.

עמדה והסתכלה מהצד על תמונה מחייהָ.

כמה רגעים קודם לכן הייתה שקועה עמוק בתוך העצב, דומעת, שומעת את הסב מספיד, מתגעגע לנכד הבכור וזוכר את השכול של תש"ח, וברגע אחד היא מתנתקת מגוף השכול, מסתכלת לא שייכת, ויודעת שזה הסיפור שלה.

כמו בחתונה הם ניגשים, לוחצים ידיים, מברכים.

רק אין חתן וכלה.

אין חופה.

עומדים לפני מצבה קרה.

כל שנה הפקה. כל שנה דאגה – מי יבוא לחתונה, לא! לאזכרה.

ספרה את הימים.

החודש יום הולדתו. פורים, פסח, יום הזיכרון.

יש חצי שנה עד ההפקה הבאה.


(לאחר האזכרה של תומר רון)

פוסטים אחרונים

הצג הכול

ילד רז שלי, "מסכנה" הן פלטו בעוברן ליידי על השביל בהביטן אלי, האישה על האבן! "מסכנה"! סיננו. ואני הייתי כל כך עסוקה בחיזוק הכיתוב על האבן, בדאגה ליפות את חלקתך, בלשתף אותך בחיי, מרוכזת בפגישה איתך ובכ

ילד רז שלי, אפור. כול כך אפור בחוץ ובלב. רעם בי הלילה מאד- עוצְמַת כאב האין. 19 שנים שאתה אינך לי במימד שאני כל כך רוצה! 19 שנים! לא ממש תופסת! מה, כל כך הרבה שנים לא חיבקתי אותך? אם תגיח לרגע ותבוא –

ילד רז שלי, ח"י שנים שאני מגדלת ילד מת, והריון הַיָּגוֹן קשה מִנְּשׂוֹא! אז אני שומרת על עצמי. שָׂמָה סֶלַע עַל רֶחֶם הַכְּאֵב, כדי לא להרגיש את עוצמת ה"אין". גומעת את מרחק השנים, מחליקה על הקילומטרים