top of page

הפקה

היא עמדה במרחק כמה צעדים. הסתכלה. הם מסתדרים לאט-לאט בטור שקט, ניגשים להורים, מחבקים, מחליפים מילה.

עמדה והסתכלה מהצד על תמונה מחייהָ.

כמה רגעים קודם לכן הייתה שקועה עמוק בתוך העצב, דומעת, שומעת את הסב מספיד, מתגעגע לנכד הבכור וזוכר את השכול של תש"ח, וברגע אחד היא מתנתקת מגוף השכול, מסתכלת לא שייכת, ויודעת שזה הסיפור שלה.

כמו בחתונה הם ניגשים, לוחצים ידיים, מברכים.

רק אין חתן וכלה.

אין חופה.

עומדים לפני מצבה קרה.

כל שנה הפקה. כל שנה דאגה – מי יבוא לחתונה, לא! לאזכרה.

ספרה את הימים.

החודש יום הולדתו. פורים, פסח, יום הזיכרון.

יש חצי שנה עד ההפקה הבאה.


(לאחר האזכרה של תומר רון)

פוסטים אחרונים

הצג הכול

הרהורז כשהלב צר מלהכיל

די! מספיק זמן אתה חלל! הגיע הזמן שתחזור! כבר אין לי כוח להיות אם שכולה. מה זו החופשה הגדולה שלקחת מאיתנו? אתה לא רואה כמה  אתה חסר? באמצע ארוחת הבוקר התחילו פתאום לרדת דמעות. זה נראה לך הגיוני? ככה אמ

הרהורז של ערב יום הולדת

173 ימים ולמי יחגגו יום הולדת? לֹא הֵבַנְתִּי נָכוֹן אֶת הַסִּימָנִים. זֶה לֹא בִּרְכַת "חַג שָמֵחַ" שֶעוֹרְרָה אֶת כַּעֲסִי, זֶה לֹא הַחַג שֶׁחָרַךְ אֶת בִּשְׂרֵי וְהִסְעִיר אֶת נֶפְשִי זֶה הַתַּאֲרִ

22 שנים

י"ז במרחשוון תשפ"ד 1.11.23 ילד רז שלי, 22 שנים אני צועדת יד ביד עם דמותך, כמציגה אותך לרואים ומכריזה במילה הכתובה: "תכירו, זה הילד שלי!" שומרת עליך חזק בעולמי כי לא יכולתי לשמור עליך אז, לפני 22 שנים.

Comments


bottom of page