מתנה

מספר ימים אחרי יום הזיכרון באה אל בנה כמו שהיא עושה כל שבוע. באה לנקות, לזרוק את הפרחים הנבולים. לעשות סדר. ישבה לידו, סיכמה לה ולו את האירועים.

הנטייה הטבעית שלה לראות מה לא בסדר, מי לא היה – השתלטה עליה לרגע, ומיד חזרה והזכירה לעצמה: המשימה שלך, הרז שלך – לראות ולחפש את האור.

מיד נזכרה ברס"נ הגבוה עם הכומתה הירוקה של הנח"ל. כומתה לא שייכת לנוף המוכר שלה.

זו הייתה הפעם הראשונה שראתה אותו.

הציג עצמו: "קוראים לי א. הייתי מ"כ של בנכם בקורס מ"כים. הייתי בלוויה שלו, ומאז החיים לא ארגנו לי אפשרות לבוא לכאן. היום,יום הזיכרון, הזדמן לי".

עמד ליד הקבר, וסיפר עוד לפני הצפירה חוויה על ביקורת פתע שעשה, על שמירה ומימיה חצי מלאה (חצי ריקה – בלשון הצבא), ועל חייל מיוחד, מצטיין, שנתפס בקלקלתו, ועל תחושה של משקיען שמרגיש מבוייש. נכלם.

סיפר.... והביא לה ניחוחות של בנה.

הביא חיוך, והשקעה, וביטחון, וזריקת אמירה שנונה.

כמעט עשר שנים חלפו, ושוב בא באפה הריח שכל כך התגעגעה אליו.

עמדה בוכיה והודתה לו על המתנה היפה שהביא לה ליום הזיכרון.

שבת אחרי יום הזיכרון 14.5.2011