מתנה


מספר ימים אחרי יום הזיכרון באה אל בנה כמו שהיא עושה כל שבוע. באה לנקות, לזרוק את הפרחים הנבולים. לעשות סדר. ישבה לידו, סיכמה לה ולו את האירועים.

הנטייה הטבעית שלה לראות מה לא בסדר, מי לא היה – השתלטה עליה לרגע, ומיד חזרה והזכירה לעצמה: המשימה שלך, הרז שלך – לראות ולחפש את האור.

מיד נזכרה ברס"נ הגבוה עם הכומתה הירוקה של הנח"ל. כומתה לא שייכת לנוף המוכר שלה.

זו הייתה הפעם הראשונה שראתה אותו.

הציג עצמו: "קוראים לי א. הייתי מ"כ של בנכם בקורס מ"כים. הייתי בלוויה שלו, ומאז החיים לא ארגנו לי אפשרות לבוא לכאן. היום,יום הזיכרון, הזדמן לי".

עמד ליד הקבר, וסיפר עוד לפני הצפירה חוויה על ביקורת פתע שעשה, על שמירה ומימיה חצי מלאה (חצי ריקה – בלשון הצבא), ועל חייל מיוחד, מצטיין, שנתפס בקלקלתו, ועל תחושה של משקיען שמרגיש מבוייש. נכלם.

סיפר.... והביא לה ניחוחות של בנה.

הביא חיוך, והשקעה, וביטחון, וזריקת אמירה שנונה.

כמעט עשר שנים חלפו, ושוב בא באפה הריח שכל כך התגעגעה אליו.

עמדה בוכיה והודתה לו על המתנה היפה שהביא לה ליום הזיכרון.


שבת אחרי יום הזיכרון 14.5.2011


פוסטים אחרונים

הצג הכול

19 שנים עם רז - אבל אחרת

ילד רז שלי, אפור. כול כך אפור בחוץ ובלב. רעם בי הלילה מאד- עוצְמַת כאב האין. 19 שנים שאתה אינך לי במימד שאני כל כך רוצה! 19 שנים! לא ממש תופסת! מה, כל כך הרבה שנים לא חיבקתי אותך? אם תגיח לרגע ותבוא –

ח"י שנים עם רז – אבל אחרת

ילד רז שלי, ח"י שנים שאני מגדלת ילד מת, והריון הַיָּגוֹן קשה מִנְּשׂוֹא! אז אני שומרת על עצמי. שָׂמָה סֶלַע עַל רֶחֶם הַכְּאֵב, כדי לא להרגיש את עוצמת ה"אין". גומעת את מרחק השנים, מחליקה על הקילומטרים

17 שנים איתך – אבל אחרת

17 שנים אני חיה עם מותך. 17 שנים מגדלת ילד מת, ואתה גדל בתוכי ואין בי מקום להכיל את כל היגון של מותך! עשרה חודשים נשאתי אותך ברחמי, 17 שנים אני נושאת אותך בתוכי ומותך כל כך גדול בי שצר גופי להכיל! אז