ערב אחד, בשעת לילה מאוחרת סמוך לחצות, בעודי נוסע בג'יפ בחפ"ק הגיזרה, אני מקבל שיחת טלפון: "אני מתנצל על השעה המאוחרת, מדבר רז מינץ, חייל שלך, אתה בטח לא זוכר במי מדובר". כמובן שזכרתי. החייל הערני, הסקרן, שבלט לאורך כל הדרך, סרב לצאת מוקדם לקורס מ"כים מכיוון שלא רצה לעזוב את החברים, ואת הקורס הנוכחי עמד לסיים כמצטיין (דבר שנודע לי כמה שעות קודם לכן). "במה מדובר?", אני שואל, והוא משיב: " זוכר שלפני שיצאנו לקורס, אמרת שמי שיסיים כמצטיין – יבחר לאן הוא רוצה להשתבץ לאחר הקורס?" - "ודאי" , עניתי, - "אם כך, אני עומד לסיים בהצטיינות, ונודע לי שבכוונתכם להשאיר אותי להדרכה בביה"ס למ"כים". " בהדרכה נשארים הטובים", אני מנסה להסביר, אבל רז חותך חותך – "לא, אני רוצה לחזור לגדוד, לגיזרה, לפקד על חיילים, ולפעילות המבצעית". מה תאמר לחייל שכזה? הנחישות, והעוז, להתקשר באמצע הלילה, והצורה התקיפה אך המנומסת בה הוא הציג את עמדתו. רז חזר לגדוד ושובץ לפקד על כיתה בפלוגת מסלול, מתוך הבנה משותפת, שזו רק תחנת ביניים לפני יציאתו לקורס הקצינים, דבר ששנינו רצינו בו והאמנו שהוא הנכון בעבורו. רז המפקד לא היה שונה מרז החייל: איכפתי, משקיען, עזר לחיילים ולפקודים, ודואג לכל חייל כאילו היה אחיו, בשר מבשרו. אדם. רז היווה דגם לחיקוי בקרב חייליו, ובקרב כלל החילים בפלוגה, וגם חיילים שלא היו פיקודיו הישירים – היו מוצאים לנכון לבוא ולהתייעץ, להסתייע בצר להם, מאחר והיו סמוכים ובטוחים שיקבלו כתף תומכת ואוזן קשובה. ואילו אנחנו כבר ישבנו, דיברנו, וסיכמנו על יציאתו המתוכננת לקורס הקצינים הקרוב, כפי שהיה ברור לי ולו עוד מלכתחילה. רז הלך מאיתנו, לא לקורס קצינים כמו שרצינו, אלא אל בורא עולם. בסדר הוידוי בתפילת הנעילה ביום הכיפורים אנו אומרים : . . . " הלא כל הגיבורים כאין לפניך ואנשי השם כלא היו". רז היה מאותם אנשי שם, אל שלא אומרים אלא עושים, לא מתלוננים אלא מבצעים, והכל עם חיוך ןמתוך שמחה אמיתית ופנימית. "הצדיקים הטהורים", אומר הרב קוק, "אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חוכמה, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה". צר לי עליך אחי . . . ארז וינר, מג"ד דוכיפת
top of page
bottom of page
Comments