אני רוצה להתחיל דווקא מהסוף. פעמיים בשנה אני רואה את אורה בבית של תומר ציטר בצור נתן בפרוייקט המדהים של עמותת דוכיפת של אריזות חבילות מזון לחיילי הגדוד לקראת החגים, ובכל פעם אני לוחש לאשתי ענבל "הנה אורה, אמא של רז מינץ". ככה כבר במשך שנים. וגם לפני שנה וחצי ראיתי את אורה שם וגם אז לחשתי לענבל את אותו המשפט. אבל הפעם, כנראה שלענבל נמאס לשמוע את הלחישות שלי, ולכן אמרה לי בפשטות: "לך, דבר איתה". ואכן הלכתי. ודיברתי. וסיפרתי את מה שעשרים וארבע שנים לא שיתפתי את אורה. הצגתי את עצמי וסיפרתי לה על...