׳׳כמה אחים אתם?׳׳ אף פעם אין לי תשובה טובה.
“שלושה." רגע.. אבל זה לא נכון. לספר עליו? להשאיר אותו בצד לרגע?
רז.
אח בלי גוף.
כמה אחים יש לך...שאלה טריוויאלית אה? לא אצלי. לא אצל אח שכול. ככה. כל החיים, פתאום, ברגע, הופכים למלאי משמעות וחסרי משמעות בו זמנית.
עוד יום זיכרון. עוד שנה. עוד געגוע. עוד פוסט. ככה פתאום דברים טריוויאלים ורגילים מקבלים משמעות אחרת. לקום בבוקר ולהלחם עם עצמך, נגד עצמך. נגד העולם. פיצול אישיות שכזה. חיים כפולים.
להיות אח שכול. לאבד את אח שלך ביום אחד, להרגיש שהכל קורס ברגע, מבלי לדעת...ששכול פירושו להמשיך לאבד את אחיך בכל יום שעובר עוד קצת. פתאום התמונות מהילדות גם הן בעלות משמעות כפולה. מצד אחד זיכרון שנשחק ומטשטש במהלך הזמן, מצד שני – געגוע גובר שהזמן לא מרפא.
תמונות כמו אז כשהיינו קטנים והיית מבקש ממני לסדר את הצד שלך בחדר תמורת כמה שקלים. או התמונה שלנו הולכים מכות כמו שרק אחים יודעים. וחשבתי שאני שונא אותך. אפילו קראתי לך בן ז*** (סליחה אמא). התמונה הזכורה לי מכל היא שיחת הטלפון האחרונה. בערב לפני שנהרגת. סיפרת לי סיפורי לוחמים שלי נשמעו כלכך גיבורים ואמיצים, וכמו הילד שהייתי שאלתי – "לא קשה לך?" ואתה בגדלות אופיינית לך זרקת אלי את המשפט האחרון שייצרב לי ממך בזיכרון. "קשה זה מחשל". המשפט שילווה אותי כל ימי חיי.
ועכשיו... אני כבר לא קטן, כבר לא הילד שהייתי אז. אני יותר מבוגר ממך. אתה הילד בינינו. אבל איך זה הגיוני? אתה גדול ממני. לגדול איתך, לגדול ממך. אתה תמיד תהיה ילד. אבל לנצח אחי הגדול.
לפעמים כשאני נזכר בך ופרץ דמעות מציף אותי, ואני לבד, אני משתחרר וצועק בקולי קולות: ׳׳רזזזזזזז!!!!!!׳׳ ומקווה שאולי אתה שומע. אולי תתן לי איזה סימן. משהו. שאתה רואה אותי. שאתה איתי. מביט עלי מאיפה שלא תהיה, מתבונן בי ורואה את אחיך הקטן. מתמודד עם קשיים כל יום. מתקשה ומתחשל. נלחם נגד עצמו ונגד העולם. שואב כוחות מהאמונה בך והזיכרון שלך.
ככה. פתאום דברים טריוויאלים מקבלים משמעות אחרת. הזיכרונות מתכהים, התמונות הולכות ונשכחות, הגעגועים גדלים, והקשיים מצטברים. המצפון שאני אולי לא חושב עליך מספיק חוזר ומכה בי. להיות אח שכול. לגדול עם אח שנהרג.
׳׳כמה אחים אתם?׳׳ אף פעם אין לי תשובה טובה לשאלה הזאת.
רז.
אח בלי גוף.
עליך השלום, אליך הגעגועים.
אחיך הצעיר, אור.