דברים בשם המשפחות השכולות - טקס התייחדות חטיבתי

דברים בטקס התייחדות של חטיבת "כפיר"


משפחות שכולות יקרות לי מאד, כבוד הרמטכ"ל, אלוף פיקוד מרכז, מכובדיי כולם,


מאז שנהרג בני רז אני נוהגת לכתוב לו ולשתף אותו במה שקורה לי. גם כשביקשו ממני לשאת דברים בשם ההורים השכולים בטקס ההתייחדות הראשון של חטיבת "כפיר" כתבתי לו על כך, ובחרתי להביא בפניכם את מה שסיפרתי לו. ילד שלי, 5 וחצי שנים מאז שנהרגת, ולצבע השחור של בדידות השכול מצטרפים גוונים מעורבים של טקס התייחדות חטיבתי. טקס ראשון. לא עוד אם שכולה לבד עם עצמה, לא עוד 3-4 זוגות הורים שכולים של הגדוד, אלא הרבה הורים שכולים בחיבוק מאחד – את המשפחות, את הגדודים, את החטיבה. האם זה מפחית מעוצמת הכאב? מוריד מהרצון לגעת בך? לחבק אותך חזק? לשתף? לשמוע מה דעתך על? לראות איפה היית היום אילו? .... לא! אבל זה מרפד מעט את המגע הדוקר הקשה של חסרונך, אלו ניצוצות של אור שמאירים חשיכה גדולה. מה אומר לי הטקס? שאובדנך הוא חלק מ....? ואתה הרי אינך יודע שאתה שייך עכשיו לחטיבה. איך פורטים את טקס ההתייחדות השנתי למטבעות תרומה ועזרה? – מדוע חשוב לנו להיות "ככול היחידות בצה"ל"? מה משמעות השיוך החטיבתי? ועל מה מדברים בטקס התייחדות? על הילדים שאינם? ילדים? – הרי כולם כבר היו חיילים! קצינים! מפקדים! גברים! על מורשת קרב שהשאירו? רגישות, דוגמא אישית, אחריות, אכפתיות, דאגה אמיתית לחיילים, נחישות, הקרבה - ילדינו אינם כאן בגופם אבל הם נשארים איתנו במורשתם, בתכונותיהם ובדרכם. ואולי מדברים על כאבם של ההורים? או איך חיים עם האבידה הקשה, עם תחושת הגעגוע האין סופי? ואולי אדבר על משמעות הקשר בין ההורים לבין היחידה? על חשיבות קשר זה? על תרומת החום המיטיב של הקשר עם חיילים, עם מפקדים, עם מג"דים, ועל עזרתו בבניית החיבור שלנו, השכולים, לחיים. על התודה הגדולה למח"ט אלוף משנה דויד מנחם שרואה בקשר עם המשפחות השכולות חשיבות עליונה? על אבי בינמו שרץ ועושה ופועל ודוחף, על הפרטוק הבלתי נדלה? על המג"דים? על דורית, קצינת הנפגעים? ומה עם יפה מור? ואולי אדבר על עירייה שמוכנה לאמץ לתוכה חטיבה שלימה, על מחויבות ואכפתיות של אנשים שמרגישים חובה לתת לצה"ל שמגן על העם? ואיך מדברים על דברים כ"כ משמעותיים בלי להרגיש שאני מדברת בקלישאות? מילא, הגדודים מתגייס