דברים בשם המשפחות השכולות - טקס התייחדות חטיבתי

דברים בטקס התייחדות של חטיבת "כפיר"


משפחות שכולות יקרות לי מאד, כבוד הרמטכ"ל, אלוף פיקוד מרכז, מכובדיי כולם,


מאז שנהרג בני רז אני נוהגת לכתוב לו ולשתף אותו במה שקורה לי. גם כשביקשו ממני לשאת דברים בשם ההורים השכולים בטקס ההתייחדות הראשון של חטיבת "כפיר" כתבתי לו על כך, ובחרתי להביא בפניכם את מה שסיפרתי לו. ילד שלי, 5 וחצי שנים מאז שנהרגת, ולצבע השחור של בדידות השכול מצטרפים גוונים מעורבים של טקס התייחדות חטיבתי. טקס ראשון. לא עוד אם שכולה לבד עם עצמה, לא עוד 3-4 זוגות הורים שכולים של הגדוד, אלא הרבה הורים שכולים בחיבוק מאחד – את המשפחות, את הגדודים, את החטיבה. האם זה מפחית מעוצמת הכאב? מוריד מהרצון לגעת בך? לחבק אותך חזק? לשתף? לשמוע מה דעתך על? לראות איפה היית היום אילו? .... לא! אבל זה מרפד מעט את המגע הדוקר הקשה של חסרונך, אלו ניצוצות של אור שמאירים חשיכה גדולה. מה אומר לי הטקס? שאובדנך הוא חלק מ....? ואתה הרי אינך יודע שאתה שייך עכשיו לחטיבה. איך פורטים את טקס ההתייחדות השנתי למטבעות תרומה ועזרה? – מדוע חשוב לנו להיות "ככול היחידות בצה"ל"? מה משמעות השיוך החטיבתי? ועל מה מדברים בטקס התייחדות? על הילדים שאינם? ילדים? – הרי כולם כבר היו חיילים! קצינים! מפקדים! גברים! על מורשת קרב שהשאירו? רגישות, דוגמא אישית, אחריות, אכפתיות, דאגה אמיתית לחיילים, נחישות, הקרבה - ילדינו אינם כאן בגופם אבל הם נשארים איתנו במורשתם, בתכונותיהם ובדרכם. ואולי מדברים על כאבם של ההורים? או איך חיים עם האבידה הקשה, עם תחושת הגעגוע האין סופי? ואולי אדבר על משמעות הקשר בין ההורים לבין היחידה? על חשיבות קשר זה? על תרומת החום המיטיב של הקשר עם חיילים, עם מפקדים, עם מג"דים, ועל עזרתו בבניית החיבור שלנו, השכולים, לחיים. על התודה הגדולה למח"ט אלוף משנה דויד מנחם שרואה בקשר עם המשפחות השכולות חשיבות עליונה? על אבי בינמו שרץ ועושה ופועל ודוחף, על הפרטוק הבלתי נדלה? על המג"דים? על דורית, קצינת הנפגעים? ומה עם יפה מור? ואולי אדבר על עירייה שמוכנה לאמץ לתוכה חטיבה שלימה, על מחויבות ואכפתיות של אנשים שמרגישים חובה לתת לצה"ל שמגן על העם? ואיך מדברים על דברים כ"כ משמעותיים בלי להרגיש שאני מדברת בקלישאות? מילא, הגדודים מתגייסים להנצחה – זה ברור, מובן מאליו, זה צורך גם שלהם, אבל עיריית עפולה? זה בהחלט לא פשוט וטבעי – רק ראוי להערכה ולתודה. ואולי משמעות החשיבות של טקס ההתייחדות החטיבתי זה נוכחות האחים השכולים כאן? נוכחותם פה מצביעה עד כמה הדבר חשוב ועוצמתי עבור המשפחות, כי מניסיוני האישי – לא תמיד האחים מוכנים להגיע לפעילויות הנצחה כאלה ואחרות, ונוכחותם כאן היום היא סימן היכר בולט למשמעות האירוע ולחיזוק ההכרה במעמדם של האחים בתוך משפחת השכול. נראה לי שהצורך הכמוס שלי כאם שכולה זה להפוך את המת לאַלְמוּתִי. לתת לו נוכחות נצחית – והרי זו פירושה של הנצחה, מן רצון שאנשים נוספים יכירו אותו, כי מן הסתם אילו היה חי מעגל המכירים והמכרים היה גדל, וכאן, כשבונים אתר הנצחה, כאשר מתייחדים ומספרים סיפורה של חטיבה ושל בניה שנפלו – מרחיבים את מעגל המכירים. ילד רז שלי, זוכר את חלוקת העבודה בינינו? אני דואגת כאן למטה להנצחה ואתה צריך לעזור שם למעלה. אז, אנא, הוסף עוד משימה אחת: דְּאַג שגלעד שליט, אהוד גולדווסר ואלדד רגב יחזרו במהרה הביתה שלמים ובריאים, ואנא דאג, שלא יתווספו הורים שכולים חדשים. אלה שכבר נמצאים כאן, הקימו חטיבה מספיק גדולה. אוהבת עד אין סוף אמא

פוסטים אחרונים

הצג הכול

19 שנים עם רז - אבל אחרת

ילד רז שלי, אפור. כול כך אפור בחוץ ובלב. רעם בי הלילה מאד- עוצְמַת כאב האין. 19 שנים שאתה אינך לי במימד שאני כל כך רוצה! 19 שנים! לא ממש תופסת! מה, כל כך הרבה שנים לא חיבקתי אותך? אם תגיח לרגע ותבוא –

ח"י שנים עם רז – אבל אחרת

ילד רז שלי, ח"י שנים שאני מגדלת ילד מת, והריון הַיָּגוֹן קשה מִנְּשׂוֹא! אז אני שומרת על עצמי. שָׂמָה סֶלַע עַל רֶחֶם הַכְּאֵב, כדי לא להרגיש את עוצמת ה"אין". גומעת את מרחק השנים, מחליקה על הקילומטרים

17 שנים איתך – אבל אחרת

17 שנים אני חיה עם מותך. 17 שנים מגדלת ילד מת, ואתה גדל בתוכי ואין בי מקום להכיל את כל היגון של מותך! עשרה חודשים נשאתי אותך ברחמי, 17 שנים אני נושאת אותך בתוכי ומותך כל כך גדול בי שצר גופי להכיל! אז

אתרז - אתר ההנצחה לסמ"ר רז מינץ ז"ל