רז הכל אצלי מסתכם ברז הגיבור שהפך לסמל. רז הסמן שאליו כולנו צריכים לשאוף. רז המוצלח, היפה, החזק, המושלם. אחרי שנה וחצי של טקסים ואזכרות, לא נשאר לי מרז החבר כלום, זה נקבר יחד עם הגופה בבית עלמין צור שלום. החוויות שלי איתו ניראות לא ממשיות, דמיוניות כמעט, כאילו לא ממש היכרנו והכל היה סתם חלום. אז למה אני עדיין חושב עליו לעיתים קרובות כל כך? איך זה שאני מתגעגע אליו? לפני שרז נהרג אף לא אחד מאיתנו האמין שמישהו מאיתנו יהרג בשירות. היינו צוחקים רק מעצם המחשבה על דבר כזה, היינו צעירים בני אלמוות, ואף לא אחד יכל לפגוע בנו. . . (בדיוק כמו הפעם שבה אני ורז ישבנו ב 840 בשתיים בלילה, קופאים מקור ומשחקים קלפים במקום לשמור... צחקנו כמו מטורפים מהמחשבה שאם יבוא מחבל נזמין אותו לשחק איתנו). ברגע שרז נהרג, האשליה התפוצצה לי בפנים. אשליה שלא רציתי להתעורר ממנה. מצטער רז. אני אוהב אותך. אבל אתה כבר לא חבר, אלא רק עוד סמל, של חיים צעירים שהתבזבזו, של פוטנציאל לא מנוצל ופספוס. כשאני חושב על רז, כואב לי על כולם. על כל אלו שקבורים עם רז בחלקות הצבאיות והפכו לסמלים בעצמם. . . אלון אטיאס - דוכי
top of page
bottom of page