דברים מאת ארז שושטרי - דוכיפת

אני רוצה להתחיל דווקא מהסוף.

פעמיים בשנה אני רואה את אורה בבית של תומר ציטר בצור נתן בפרוייקט המדהים של עמותת דוכיפת של אריזות חבילות מזון לחיילי הגדוד לקראת החגים, ובכל פעם אני לוחש לאשתי ענבל "הנה אורה, אמא של רז מינץ". ככה כבר במשך שנים. וגם לפני שנה וחצי ראיתי את אורה שם וגם אז לחשתי לענבל את אותו המשפט. אבל הפעם, כנראה שלענבל נמאס לשמוע את הלחישות שלי, ולכן אמרה לי בפשטות: "לך, דבר איתה".

ואכן הלכתי. ודיברתי. וסיפרתי את מה שעשרים וארבע שנים לא שיתפתי את אורה. הצגתי את עצמי וסיפרתי לה על אותו היום, היום בו רז נהרג. יום שחרוט בי היטב.

באותם הימים שירתתי כמ״פ הפלחו״ד בגדוד דוכיפת. רז והמחלקה שלו היו מסופחים לפלוגה שלי למשימות שוטפות.

הכוח שיצא למשימה מבצעית, עליו פיקד רז, נקלע להיתקלות עם מחבלים. לא הייתה קליטה, לא היה קשר, והאמבולנס שיצא לנקודת ההיתקלות לא ידע לאן להגיע. אני זוכר את עצמי נוסע בחפ"ק שלי ומוביל אותו לשם. ארז וינר, המג״ד, ואני הגענו עם האמבולנס וראינו את רז- תמונה שלא אשכח לעולם.

לצערי לא זכיתי להכיר את רז היכרות עמוקה- היינו יחד רק מספר ימים בודדים בגזרה. אבל אני זוכר היטב את המבט שלו, את הענווה ואת הנועם שלו ומאז אותו היום, רז מלווה אותי. הייתי בהלוויה, הגעתי גם לאזכרות ובכל שנה ושנה, כבר במשך 24 שנים, אני חוזר אליו במחשבות ובלב, גם אם מרחוק.

בימי זכרון במקום העבודה שלי אני מקריא טקסטים של אורה לזכרו של רז.

אבל לגשת לא ניגשתי.

אחת השאלות הראשונות שאורה שאלה אותי בשיחה המרגשת, הכנה והאמיתית בנינו היא "למה לקח לך כל כך הרבה זמן לגשת אלי?". וואו, איזו שאלה קשה... כי תמיד רציתי לבוא, לומר משהו, אבל לא הצלחתי. אולי בגלל אשמה. אולי מבוכה. אולי פשוט חוסר מילים אל מול כאב כל כך גדול. וככל שהזמן חלף זה רק הפך להיות לי קשה יותר ויותר.

לצערי חיכיתי יותר מידי שנים עד שעשיתי את זה והיום אני מבין כמה חשוב ומשמעותי למשפחה לשמוע על כל קשר ואינטראקציה שהיתה עם היקר להם מכל, על כל פיסת מידע. והקושי שלי מתגמד אל מול החשיבות והמשמעות העצומה שיש בלדבר. להיות שם. לשתף.

ולך אורה- תודה. תודה על הלב, על האומץ, ועל זה שאת מאפשרת גם לי להיות חלק מהזיכרון של רז.

יהי זכרו ברוך

(ארז שושטרי, קצין בדוכיפת בתקופתו של רז)