הִרְהוּרָז - יומיים לפני יום הזיכרון תשע"ו

ילד חסר, 3 יריות - ומאז אתה איתי, אבל אחרת. לא. בהתחלה פשוט לא היית. תיקון: היית מאד, רק אני לא הבנתי זאת. לאט, לאט, בתהליכים ובעיקר בעזרתך, בעזרת הדיבור שלך בתוכי, הבנתי שלא ממש איבדתי אותך. אתה מאד איתי, רק לא מתפתח, לא משתנה, אין כמעט דברים חדשים. אולי פה ושם נוספים סיפורים שלא היכרתי. דעות שלך שלא ידעתי, אבל אין חדש במהותך שבעולמי. החדש הוא רק אצלי. ובמקום לעשות את המשימות שאני חייבת לבצע אני מתמכרת לשהות איתך, מתמכרת לבדוק מה בדיוק קורה לי. הפכתי להיות בודקת! אתה בדקת רישיונות, שמות, אני בודקת זיכרונות, נוכחות השכול, נוכחות ה"אין" – איזה אוקסימורון יפה. וְשׁוּב אֲנִי עוֹשָׂה סְפִירַת מְלַאי שֶׁל זִכְרוֹנוֹת. אוֹצֶרֶת תַּעֲרוּכָה מַַצִּיבָה מוּלִי אֶת הַזִּכְרוֹנוֹת שֶׁלִּי מִמְּךָ תּוֹלָה אוֹתָם עַל קִירוֹת לִיבִּי, מִתְבּוֹנֶנֶת: נִשְׁאֲרוּ חֲלָלִים עַל הַלֵּב, מְחַפֶּשֶׂת זִכְרוֹנוֹת נוֹסָפִים, לְמַלֵּא חָלָל! 8.5.16

פוסטים אחרונים

הצג הכול

19 שנים עם רז - אבל אחרת

ילד רז שלי, אפור. כול כך אפור בחוץ ובלב. רעם בי הלילה מאד- עוצְמַת כאב האין. 19 שנים שאתה אינך לי במימד שאני כל כך רוצה! 19 שנים! לא ממש תופסת! מה, כל כך הרבה שנים לא חיבקתי אותך? אם תגיח לרגע ותבוא –

ח"י שנים עם רז – אבל אחרת

ילד רז שלי, ח"י שנים שאני מגדלת ילד מת, והריון הַיָּגוֹן קשה מִנְּשׂוֹא! אז אני שומרת על עצמי. שָׂמָה סֶלַע עַל רֶחֶם הַכְּאֵב, כדי לא להרגיש את עוצמת ה"אין". גומעת את מרחק השנים, מחליקה על הקילומטרים

17 שנים איתך – אבל אחרת

17 שנים אני חיה עם מותך. 17 שנים מגדלת ילד מת, ואתה גדל בתוכי ואין בי מקום להכיל את כל היגון של מותך! עשרה חודשים נשאתי אותך ברחמי, 17 שנים אני נושאת אותך בתוכי ומותך כל כך גדול בי שצר גופי להכיל! אז

אתרז - אתר ההנצחה לסמ"ר רז מינץ ז"ל