24 שנים עם רז אבל אחרת
- אורה לפר מינץ
- לפני 6 ימים
- זמן קריאה 2 דקות
עודכן: לפני יומיים
ילד שלי,
מחפשת את המילים הנכונות לאזכרז.
מה אומרים באזכרה?
מה מספרים אחרי 24 שנים?
לא ממש תופסת את מהות הזמן בתוך השכול
זה כל הזמן אותו דבר:
אין.אין. אין.
אין לי אותך!
אבל בכל זאת אני יושבת ומדברת איתך.
24 שנים אתה נח לך כאן באדמה
ואני עובדת קשה בלהיות אם שכולה.
טוב , נכון שבאחת השיחות שלנו
אמרת לי שאתה עובד קשה למעלה
עם הנשמות החדשות
שהגיעו בהמונים
וצריך ללוות אותן,
אבל בינינו, אין לי כל הוכחה לכך.
הדבר היחיד שאני יודעת
שאתה לא עובד בעולמנו:
לא מפגין למען החזרת החללים החטופים, לא תומך,
לא מתעצבן ממה שקורה במדינה,
ואני - נחנקת עם כל זה.
לא עולה בדעתך להגיח
ולעזור כאן מעט?
22 שנים ועוד שנתיים קשות מנשוא
ואין תא אחד גופי
שמחובר לתא אחר.
ככה נראית אימך השכולה -
לא מחוברת (טוב, אני שומעת אותך מעיר
שגם בחייך נהגת לומר לי מפעם לפעם: "כדור הארץ קורא לאורה")
אבל עכשיו זה "לא מחוברת" אחרת.
נעצרת בנקודה מסוימת בזמן וזהו!
אין חדש אצל רז!
וחלפו 24 שנים
אתה יודע מה יכול להתרחש במשך זמן כזה ארוך?
יכול להיוולד תינוק, לגדול,
ללמוד, להתחתן, להוליד בעצמו ילד
הכול ב 24 שנים.
ואיתך - כלום לא משתנה.
אצלנו סדרי מדינה מתהפכים
ואצלך - קול דממה דקה.
אין לי כוח, ילד שלי.
אף פעם לא אמרתי לך,
אבל קשה לי נורא.
קשה לי להיות אם שכולה.
רוצה לצאת לפנסיה מזה.
שמעתי לפני כמה זמן הרצאה
על קהילת משמעות.
אתה קהילת המשמעות שלי,
אבל אינך רואה את העצב שבי.
ואיך תראה?
צורתו מוזרה, אפילו אני לא תמיד מזהה.
רק אחרי כמה פנצ'רים שעשיתי בבית
הבנתי שהגוף שלי צורח את היגון
בקולי קולות שלא נשמעים.
ילד, אתה שם לב מה קורה?
אזכרה שלך ובמקום שאספר עליך
אני לא מפסיקה לקטר.
לא אסופה, לא מוחזקת,
מפוזרת לטריליון חתיכות
לא קשורות.
לא תאמין, יושבת, משתפת אותך,
דמעות עולות,
ואני מרגישה מחובקת על ידך.
לרגע אחד טוב לי.
רק כאן, לידך, מרשה לעצמי להרגיש את הכאב
הוא מכווץ לי את הראש
מוחץ.
אתה הרי יודע שאני מרגישה בראש ולא בגוף.
מהרהרת שסיפרתי עליך הכול
ופתאום מבינה שהמון דברים אני לא יודעת עליך
לא יודעת אם יצאת לחגוג בסילבסטר
לא יודעת אם נהגת לשתות
לא יודעת אם ידעת לרקוד
לא יודעת אם ידעת להשתולל
לא יודעת אם היית ילד שמח
לא יודעת או לא זוכרת?
מה זה חשוב היום?
העיקר בשבילי זה שהסילואטה שלך אצלי כרגע ריקה, ואני רוצה למלא אותה.
יש לי הרגשה שיש בית, ואינני יודעת מה בתוכו בחדרים אחדים (את תכולת חלק מהחדרים האחרים שבך אני מדקלמת מתוך שינה)
תגיד את האמת,
לא נמאס לך להיות כל כך הרבה שנים
מת?
וכדי שלא יהיה לך קשה מדי
שם למעלה
מתוך דאגה לי,
(הרי את זה יש לי בתוך הסילואטה שלך -
אמרת לי במפורש בחייך
שאתה דואג לי)
אז אתה יכול להירגע,
הקשה מבליח
הוא פחות נוכח
מנוכחותך החסרה.
עוד מעט יבואו האחים שלך,
האחיינים שלא היכרת,
החברים,
יחבקו
ואשדוד מהם אור
ואחזור לתפקד כמו תמיד.
תגובות