מה שלומי, מה שלומך

רשימת מצאי

שלום ילד מלאך. בשנה האחרונה, ידידים ומכרים, התענינו בשלומי ואיך אני ובני המשפחה מתמודדים, ו"אוי כבר ארבע שנים?", היא התגובה הנפוצה. לאט לאט מחלחלת המחשבה המפחידה, מה יגידו בעוד שנתיים? בעוד שמונה? ומי יגידו? והאם בכלל יגידו? זהו? אז היה פה רז ואיננו? ביני ובינך, גם אתה יודע, שהלוויה, שונה מיום ה-30, ששונה מיום השנה הראשון, ששונה מיום השנה הרביעי, והרשימה רק מתארכת. האמת היא שאני באמת משתדל להיות מודע לעובדה שעולם כמנהגו נוהג, וקשה לצפות מהחברה הקרובה יותר וזו שפחות, שתשנה את סדרי העדיפויות שלה בגללך ובגללנו. אתה יודע כמה מעטים מודעים לעובדה, שלוח השנה העברי, אחת לארבע שנים, נופל על אותו יום בשבוע בדיוק? שרק מעטים יודעים שבליל שבת האחרון י"ז בחשוון, אנחנו לבדנו חזרנו לגרד בפצע הפעור שהתרחש בדיוק באותה שעה לפני ארבע שנים, והוא ימשיך ויחזור מן הסתם עוד ארבע שנים. והיום, כאן ועכשיו, יום ראשון. אחיך הבכור שר לך ב"ילד לא מזדקן" "רז בח"י בחשוון", ובתוספת של ברי סחרוף "שוב חוזר הניגון". כמו אז. איש חכם כבר אמר לפני, שלא פחות ממה שהיית, כואב לא פחות ואולי יותר, מה שכבר לא תהיה. ואני תוהה של מי ההחמצה גדולה יותר - שלך או שלנו? בוא נבדוק את רשימת המלאי חלקית. אני מחמיץ אותך מסביר את המצב הבטחוני, או מחלץ אותי בשליפה מהסתבכות במחשב, או מחמיץ אותך מתווכח בלהט על הפועל ת"א. אחיך הצעיר, אור מחמיץ אותך משיא לו עצה שהוא כל כך זקוק לה בצבא, עצה שרק אתה יכול לתרום לו. האח שבבר המצווה שלו הבטחת לו, שכשאתה תהיה בן 35, והוא יהיה בן 30 תמשיכו לריב ולעשות חיים. או כאשר בשנה הזו, אמא ואני נהפוך לסבתא וסבא בעזרת השם, ברור שמישהי - מישהו, יפסידו דוד מדהים שידע לתקשר נפלא עם פעוטות. אני קורא בהתרגשות את מה שכתבו עליך מי שהכירו אותך, בצבא בנוער לנוער, ובהתרגשות לא פחות גדולה את מה שכתבו מי שלא הכירו אותך, כמו אותו צעיר שכתב לאתרז, כי אחרי מה שקרא עליך, החליט להתגייס דווקא לדוכיפת. מן מורשת קרב משונה שכזו. אבל עכשו אתה הרי נמצא בכל מקום. עושה גם קריירה עולמית באוניברסיטה של החיים, בשרות צבא השמיים, אולי מתכונן להיות דוד מלאך, אבל אני כמו אבא אמיתי, מחמיץ אותך פשוט עושה חיים. יואבירז 4 שנים ח"י בחשוון תשס"ו