אזכרז 23

יז' מרחשוון תשפ"ה - 18.11.24 

האמת שלא הכנתי לומר משהו מיוחד. כמו כולנו אני מצוי בתוך מציאות מטורללת ואחרי שרז חזר שלא מרצונו ללחום בכטב"מים ורקטות, במקום מנוחתו הקבוע, קיבלנו פה אחד החלטה משפחתית לעשות שינוי חריג יוצא דופן.

עשיתי הכנה נפשית למצב שתהיה נוכחות מועטה סמלית. אבל אני פשוט נרגש מהנוכחות הלא מובנת מאליה. מי שזכה להכיר את רז יכול לדמיין אותו מביט מלמעלה, ועם חצי החיוך המרוח גם פולט בצניעות: "פשש...מה קורה פה?". באזכרז 22 לפני שנה כבר היינו בתוך המלחמה המטורפת ונפגשנו ליד מנוחתו הקבועה אבל בדמיון הכי פרוע לא שערנו שהסיוט של חיינו יגבה מחיר מטורף של חיי אדם ושיא בלתי נתפס 101 חטופות וחטופים ששחרורם לא נראה באופק.

קלישאה מוכרת אומרת: הזמן מרפא את הפצעים. אורה נוהגת לומר שהשכול זה לא פצע ואני אמרתי בעבר שהזמן לא מרפא את הפצעים אלא עושה סדר על המדף. אבל עוד דבר. מרחק הזמן מגדיל את חסרונו של רז בחיינו ומגביר את הגעגועים אליו. 23 שנים רז איתנו אבל אחרת אבל השנה האחרונה קרעה לכולנו את הבטן והלב. לעיתים חשתי משום מה כנראה בטעות שעל רקע הסיפורים המטורפים, נפילתו של רז נדחקת לשוליים אבל אז התברר שנשארו הרבה סימני שאלה כמו: מה החמיץ, איפה פספסנו אותו? וכאב האובדן ממשיך ללכת לצידנו. אנחנו השכולים הוותיקים, צברנו ניסיון שמאפשר לחבק את השכולים החדשים, לאפשר להם לבחור בחיים, לזכור שיש ילדים נוספים, אם יש, לזכור את הנכדים, אם יש, להעניק חיבוק מלב אל לב ולאחל להם: שתזכו לימים מאפשרים.

מכיוון שלא הכנתי משהו מיוחד, תודה גדולה לכולכם שהתגייסתם לקבל את השינוי הלא מובן מאליו וטרחתם להגיע השנה. שתהיה נסיעה בטוחה הביתה.