מכתב אישי - אופיר אורן

השניות החולפות בתקתוק השעון, רוחות חורפיות ממשיכות לנשוב,

גשמים עזים באים והולכים, השדים מבריחים ציפורים לאוויר,

ורק המחשבות נשארות, הזיכרונות הדמעות שעומדות בלב ולא עוזבות.

קרן אור חיוורת של הירח, מציצה כל ערב מבין העננים,

יוצרת הילה על התמונה שלנו, שנינו,

שם על הקיר שממול המיטה, ופניך צוחקות, עיניך זורחות

והלב עוד פועם בחזה בחוזקה, כל החיים הפרושים לרגלינו מחכים...


זה הכי כואב בלילה, שאין מסביבי אף חבר,

שהמחשבות נשארות בפנים, התמונות מרחפות בראש ולא עוזבות,

וקולות ילדים שצוחקים מכל הלב,

לא חושבים על העבר, חיים את ההווה, מעזים לחלום.

אם הייתי יכול רק לחזור קצת לאחור, לשבת רק עוד פעם אחת ביחד,

לדבר על כל מה שלא הספקנו, על כל מה שכבר לא ידובר.

רק לראות אותך עוד פעם, להיפרד לבינתיים.

לומר רק עוד פעם כמה שאוהבים, כמה שתחסר עד שנשוב וניפגש.