20 זה המספר הזה שכולנו חששנו מהיום שיגיע.
20 זו השנה הזאת, שבה מספר השנים שאינך - גדול ממספר השנים שהיית.
וכמה דברים קרו ב=20 שנה.
דברים כמו פייסבוק, ויקיפדיה, ווייז, וואטסאפ, כיפת ברזל, ריצוף גנום ועוד כלכך הרבה מושגים שלא הכרנו אז.
20 שנה שבהן גדלנו, התפתחנו, למדנו, התחתנו, ילדנו, עבדנו והתקדמנו. ובחלקה שלך לא קרה הרבה.... בנו סככה, נוספו עציצים, התווספו לצערינו כמה שכנים. ומעבר לזה לא קרה אצלך שום דבר מהותי.
ונראה שהיה זה different lifetime שהיינו ביחד. היינו ילדים. תמימים ונאהבים.
נסענו במונית שירות לחורבה לחגוג את הסילבסטר במילניום. בחצות התנגן ״רעש לבן״ של ברי - ״ברוכים הבאים למסיבת סוף המאה״.
ולא עשינו סלפי בחצות כי לא ידענו מה זה סלפי, וכי לא הייתה מצלמה בסלולרי ולא העלנו סטורי כי פעם סטורי היה רק סיפור.
הכל היה יותר אמיתי, פחות מצג שווא, פחות למראית עין. פשוט חיינו את הרגע יחד, בעוצמות של פעם
אתמול פתחתי ארון שהיה סגור שנים וקראתי מכתבים ממך. נזכרתי פתאום בכל מיני כינויים מצחיקים והגיגים מיוחדים שהיו רק שלנו, ידועים רק לשנינו וכך כנראה גם יישארו. היית מצחיק אותי תמיד אבל גם רציני. כזה שתמיד אומר את הדברים הנכונים בזמן הנכון, שיודע להתאים את המסרים שלו למי שעומד מולו, כזה שיש בו תמונה שלרבים מהמבוגרים לא הייתה.
היה בך קול שקול, שנותן עצות חכמות וגם תמיד נותן את התשובה לחיד היומית אצלך במחלקה.
ומאז היקום המשיך בשלו...
ואנחנו התבגרנו איתו.
אבל יש בנו איזה חלק קטן, עמוק בפנים, שהוא הילדים שהיינו...
20 שנה. המספר הזה שהתכוננו אליו שנים
והעולם המשיך בדרכו.
ואנחנו קצת יותר בוגרים
אבל איזה מזל שעוד נשאר בנו משהו מהניצוץ הזה של פעם ומשהו ממך עוד נשאר עמוק בפנים...