"יש לי רז בלב" – כך כתבתי פעם ביומן הסודי שלי בגיל 12.
לפני כמה שבועות קיבלתי הודעה מפתיעה מאור מינץ אחיך וכשדיברנו הרגשתי צורך קודם כל לומר שאני לא הייתי דמות נוכחת ומשמעותית בחייך הבוגרים ושהכרתי אותך בעודך ילד, ואז אור ענה: " או, מצוין זה בדיוק מה שאני מחפש! מישהו שיכול לתת לי זויות קצת אחרות וחדשות על רז ". אני הרמתי גבה מהצד השני של הטלפון אך ככל שנמשכה השיחה עליך צצו להם עוד ועוד זכרונות וגיליתי שאולי בכל זאת יש לי קצת מה לחדש גם אם זה ממש קצת... אז הנה אני כאן מעלה אותם על הכתב בכדי שבאמת נוכל לנצור כל רגע ורגע איתך ובכדי להישאר כמה שיותר נאמנה למקור ישבתי וקראתי את היומן שכתבתי באותה התקופה ואז גם הזכרונות החלו לצוף.
אז ממתי אנחנו בעצם מכירים? למעשה, אני זוכרת את היום הראשון שהגעת אלינו לכיתה ג' עם המורה מרים עדן בביה"ס אחדות. היית קטן וצנום עם משקפיים וצמה קטנה מאחור שביצבצה. אני זוכרת שהצמה הקטנה הזו עשתה המון בלאגן בביה"ס ושילגי המנהל התנגד בתוקף לאופנה הזאת. כמובן שזה לא עזר לו ואתה על שלך עמדת ולא הסכמת לגזור את הצמה וזה הפך לסימן ההיכר שלך. כבר בגיל כל כך צעיר יצרת לך תדמית ואופי ועם השנים הפכת להיות אחראי על פינת האקטואליה בכיתה. תמיד קראת עיתונים והתעניינת בפוליטיקה והמורות דאגו להשוויץ איתך כמה שאתה חכם ותמיד בעיניינים. היה לך ידע נרחב בהמון נושאים ביחס לשאר הילדים בכיתה ואין ספק שבלטת.
ההתאהבות הראשונה בך היתה דרך חברה קרובה שהיא גם זו שלבסוף שידכה ביננו אתי יאיר (סילשי) שהייתה מאוד קרובה אליך והייתה סוג של "יועצת לענייני בנות". היינו בפעילות במחנות העולים, אתי שאלה אותך אם אתה רוצה להיות חבר שלי וענית שכן ואחכ שאלה אותי וכמובן עניתי שכן ואז בשיא הפשטות היא תפסה את היד שלי ושמה אותה בשלך והכריזה :"זהו עכשיו אתם חברים".אני לא אשכח כמה אני ואתה היינו נבוכים ובפנים הרגשתי שאני מתעלפת מרוב התרגשות ואושר. אני זוכרת שהיינו נפגשים הרבה אחה"צ לומדים למבחנים ואפילו ישבנו יחד בכיתה, היינו רוקדים יחד במסיבות כיתה טוויסט וסלואו וזה היה כייף אדיר הייתי ממש מאוהבת.
הטיול השנתי של כיתה ו' היה אחד הטיולים הבלתי נשכחים שבזכרוני איך ישבנו יחד באוטובוס קרובים והקשבנו בווקמן לשיר של רוקסט שוב ושוב "Almost unreal " . כל הטיול לא עזבנו ידיים אפילו לא פעם אחת למרות ששנינו הזענו לא היה לנו אכפת. כל הכיתה התחילה לגחך ולצחקק אפילו המורה נירה קורן כשראתה שאנחנו ממש בלתי נפרדים אבל אנחנו היינו מאושרים.
באחד מערבי הכיתה הלכנו לצומת מוצרט והיתה שם מכונה ששולפת בובות עם צבת כולם ניסו להגריל בובה אבל רק אתה הצלחת וכששלפת נתת אותה לי במן מחווה ג'נטלמני ואני התעלפתי מרוב אושר מבפנים אבל כלפי חוץ הסמקתי מאוד הרגשתי שיש לי "אביר על סוס לבן" שבאמת אוהב אותי. למען האמת שמרתי אז על הבובה הזאת כל כך שהיא אצלי שמורה בקופסא עד היום.
דרכנו נפרדו כאשר אמרת לי שאתה נפרד ממני משום שאתה עוזב את אחדות ועובר לאורט ביאליק ולא יהיה לנו יותר מדי זמן להיפגש ושאתה צריך להתרכז בלימודים. אני כמובן נפגעתי מאוד ולא הבנתי למה אנחנו חיייבים להיפרד אני זוכרת שכעסתי עליך ובכיתי המון.
בשנה שלאחר מיכן היית בא לבקר במסיבות בר המצווה של חלק מהחברים בכיתה שלנו ואני זוכרת שכל אחד מאיתנו ישב בפינה אחרת של החדר ורק העיניים שלנו היו מדי פעם מחפשות אחד את השני ונפגשות במן מבט שואל אבל לאף אחד מאיתנו לא היה את האומץ לגשת ולדבר זה עם זו.
היום כשאני קוראת את היומן ופוגשת את מיטל בת ה-12 מנקודת מבט של מבוגר אני מבינה שאתה היית אהבת ילדות הראשונה שלי. זה שהיה שנון ומצחיק ותמיד דאג להעלות חיוך על שפתיי כשהייתי עצובה, זה שהתנהג אליי באבירות וגרם לי להרגיש כמו נסיכה, זה שגרם ללב שלי לפרפר מלאחוז לו את היד, לרקוד איתו סלואו או סתם לשמוע איתו ביחד קרוב את אותו השיר שוב ושוב.
זה שלימד אותי מהי אהבה ראשונה, נאיבית וטהורה.
זה שהיה הסוד שבלב שלי- הרז שבלב.
