עדים במדים

בשליחותו של רז



כ-30 שנה הייתי מורה ולא הצטרפתי למשלחת כזאת. דווקא מותו של בני, סמ"ר רז משה מינץ, שנפל בפעילות מבצעית לפני יותר משש שנים, הוא שהביא אותי לפולין עם משלחת של צה"ל.

מסע כבד מנשוא.


כתב "צפון 1", יואב מינץ, אב שכול ובן למשפחת ניצולי שואה, שב ממסע "עדים במדים"


יום שני שעבר, 3 לפנות בוקר. האולם הענק של הנוסעים הנכנסים בנתב"ג. מאות ישראלים, תושבי חוץ ועובדים שפוקדים את המקום סביב השעון, חלקם עדיין מנומנמים, נעצרים ומשפשפים את עיניהם מתימהון. הישראלים שבהם מצטרפים בעמידת דום פטריוטית לשירת "התקווה" מלווה בנגינת חצוצרה לא שגרתית. השירה בוקעת בעוצמה מאחדת מגרונם החנוק של 160 קצינים ונגדים של צה"ל ואיתם 8 נציגי משפחות שכולות, במיסדר דום מתוח ועיניים אדומות, לא רק מחוסר שינה. אחר כך יבואו החיבוקים, המבטים ללא מלים והם ייפרדו איש לדרכו, ליחידה, למשפחה, נושאים את נטל המשא שהביאו עימם מהמסע של "עדים במדים", של חיל החינוך של צה"ל. מסע "משואה לתקומה" כפי שהגדיר אותה קצין החינוך הראשי של צה"ל תת אלוף אילן הררי, ראש המשלחת. עבור הררי, זהו המסע האחרון במדים. השבוע סיים את תפקידו ופרש מצה"ל.

"עדים במדים" פועל זה מספר שנים ובין יוזמיו, ראש אגף משאבי אנוש בצה"ל כיום אלוף אלעזר שטרן, בעצמו דור שני לניצולי אושוויץ. מדובר בפרוייקט ענק, שבמסגרתו יוצאות מדי שנה 18 משלחות, המורכבות מקשת אנושית רחבה של קצינים מדרגת תא"ל ועד נגדים בכירים, גברים ונשים, מיחידות היבשה, הים, האוויר, אנשי מילואים, טייסים, לוחמי שדה, תומכי לחימה, יחידות עורפיות ומספר נציגי המגזר הדרוזי.