כולנו חיים כדי לשרוד. אנחנו יוצרים חיים כדי לדמות את ההישרדות שלנו דרך הצאצאים שלנו, כדי שבתור מין, species, נצליח לרמות את הגורל האכזר שצפוי לכולנו, זה שממש כאן, במקום הזה, מספק רמז עבה לכך.
בסופו של דבר, ייתכן מאוד שאנחנו כבני אדם איננו אלא אוסף החוויות שלנו והיצירות שיישארו אחרינו.
אדם יכול לחיות חיים שלמים בריקנות ובנסיון להגיע הכי למעלה, לשיא, רק כדי לגלות שהוא אף פעם לא נגמר באמת. כמו לנצח את משחק גמר ליגת האלופות ולנסות לחגוג בלב שלם, תוך הדחקה פנימה את הרגש שאומר שבעוד חודשיים הכל מתחיל מחדש כאילו לא היה. רוצה לומר, במירוץ החיים יש משהו אנטי קלמטי בכל קליימקס.
אם יש משהו מדהים שרז עשה באמת, זה לייצר אוסף של חוויות ויצירות שבזכותן כולנו נמצאים כאן היום איתו, והוא נמצא עם כולנו שם, היכן שלא נהיה במקומות אחרים בימים אחרים.
אתם ואני פה לא רק כי אנחנו אוהבים ומחבקים את המשפחה. בוודאי שגם. אבל בעיקר כי רז היה איש שהספיק להשפיע על כולנו כמו בחיים שלמים בפחות מ 20 שנים. גם מבחינת כמות, וכמות האנשים שפה תעיד כל כך, 16 שנים אחרי, וגם האיכות, ממש באותו אופן.
למרות שהחיים עצמם מלאים בתחרות, בקו הסיום כולנו שווים - מי מגיע לפני כן ומי אחרי. התכונה הנדירה ביותר של רז היתה להיות המתחרה הטוב ביותר מבלי להתחרות. הוא לא היה צריך. במובן מסויים, זה כאילו הוא הבין את משמעות החיים בגיל שרובנו ניסינו לתת להם משמעות, חלקנו עדיין מנסים.
מחשבה מנחמת לסיום ולסיכום: מכיוון שכולנו מבקרים זמניים בגלקסיה, לא נותר לנו אלא להודות על הזמן שיצא לנו לבלות במחיצתך, להוקיר ולנצור אותו, וכן - לספר את הסיפור של רז מינץ, החייל, האדם, החבר, החונך, הסוחף. הזמן היה מועט אבל החוויה היתה רבת עוצמה, וזה, לפחות בעיני, מה שבאמת חשוב.
כי הדברים שנכנסים עמוק אל תוך לב הם חסרי זמן, ואתה אחד מהם.