25 שנים עם רז אבל אחרת
ילד רז שלי,
בוא נדבר קצת על היחסים בינינו.
הגיע הזמן, לא? אחרי עשרים וחמש שנים.
אני כועסת.
ממש!
זה לא פייר שאתה שוכב לך בשקט כאן
ואני כל כך רוצה חיבוק ממך.
חיבוק כמו שאימרי נותן לי.
אני כועסת ועייפה להיות אם שכולה.
נכון שאתה נותן לי הרבה,
אבל זה לא מאוזן לי.
אפק שאל בשבוע שעבר
אם יחפור עמוק באדמה הוא יוכל לראות אותך.
וואו, כמה הייתי רוצה שתופיע פתאום בהפתעה.
אתה יודע מה קורה לגעגועים של 25 שנים?
הם פשוט נספגים בגוף.
כבר לא מפתיעים.
היו בחירות, ולא עלתה המחשבה:
"חבל שרז לא כאן לשיחה על הנושא"
עברתי אותן בלעדיך.
אתה מבין מה קורה לאימא אחרי 25 שנים?
היא מוותרת!
ילד שלי, 25 שנים!
זה כל כך הרבה.
מה, 25 שנים עברו מאז שראיתי אותך בפעם האחרונה? מאז ששוחחתי איתך בטלפון?
מאז ששמעתי את קולך?
לפעמים זה נדמה לי
כאילו זה היה רק אתמול או שלשום.
ככה זה כשאין תמונות חדשות איתך
שיכנסו לאלבום הלב שלי
ונשארו רק התמונות מלפני 25 שנה
והן חוזרות ועולות ואינן משתנות
ואני מחזיקה אותן חזק
כדי שלא ילכו לאיבוד.
איך אפשר לאבד ילד שכל כך ישנו - - -
ואיננו.
בשבוע שעבר עבדתי בבית כשבראש רצות המחשבות, חושבת על הספר שבדרך. רוצה להגיד לך: "אתה רואה, קיימתי את הבטחתי, עכשיו תורך".... אבל אתה לא הבטחת לי דבר, אז איך אני יכולה לבוא אליך בטענות.
והדמעות שחשבתי שנעלמו נותנות מופע ראווה.
ואני רק איתך, ופתאום אין משהו אחר. אני ואין-אתה ביחד. ודמותך עולה ואומרת: "אני איתך. אני ממשיך לדאוג לך. תנשמי",
אבל במקום נשימות יש רק יותר דמעות.
יום שישי. שבוע לפני אזכרז.
העצב מתחפש לו למשהו לא מובן
לשתיקה מאד רועמת
לחוסר עשייה
לחוסר יכולת לנהל "סתם" שיחה
לרמת אנרגיות נמוכה.
אין בתחפושת מחשבה עליך
יש בה בעיקר
חוסר רצון לחייך
חוסר יכולת לזוז
חוסר יכולת לדבר
לא לרצות כלום.
זו תלבושתו של העצב בתוכי.
אז אני באה אליך, מדליקה נר,
יושבת וכותבת
ונוכחותך ממש חיה בתוכי.
25 שנים.
מתאמצת להזכיר לעצמי:
רז האור – לבחור בטוב
תגובות