רז מינץ - 25 שנים
רז, אנחנו מציינים היום 25 שנים מאז שנפרדת מהעולם הזה. רבע מאה.
ואני חושב לעצמי כמה מוזר ומיוחד הוא הקשר שנוצר ביני לבינך לאורך השנים.
לא הכרתי אותך. לא ישבתי איתך לשיחה, לא שמעתי את קולך, לא ראיתי את החיוך שלך ולא הייתי עד לרגעים הקטנים שמהם מורכבת היכרות בין בני אדם.
ובכל זאת, נדמה לי שאני מכיר אותך קצת.
אתה נמצא אצלי בכתבים של הוריך, במילים שלהם, בזיכרונות של חבריך ובכל שנאמר כאן, שנה אחר שנה.
בכל אזכרה מתווסף עוד משהו לפאזל. עוד סיפור, עוד תכונה, עוד חיוך, עוד זווית שלא הכרתי.
וככל שחולפות השנים, הדמות שלך הולכת ומתעצבת אצלי.
לפני חמש שנים, כשציינו כאן את יום השנה העשרים לנפילתך, הרשיתי לעצמי לדמיין שיחות בינינו. דמיינתי אותך כחייל שלי, את הקפה השחור, את השיחות במשרד, את השנינות שלך ואת הרעיונות שהיית מביא איתך.
והנה עוד חמש שנים חלפו, ואחד הדברים המיוחדים שלמדתי, הוא שיש אנשים שהזמן אינו מרחיק אותם מאיתנו; הוא רק משנה את הדרך שבה אנחנו פוגשים אותם.
אז 25 שנים חלפו, מינץ. החיים המשיכו, משפחתך וחבריך ממשיכים לחיות, לאהוב, ליצור, לצחוק ולהתגעגע עד אין קץ. ואתה, בדרכך שלא בחרת, ממשיך להיות חלק מהחיים שלהם וגם נוגע בליבם של אנשים שלא זכו להכירך.
לפעמים אנחנו חושבים שהיכרות עם אדם מתחילה במפגש פנים אל פנים, ונגמרת כשהוא כבר איננו. אבל אתה, רז, לימדת אותי שאפשר גם אחרת. שאדם יכול להמשיך להיות נוכח בחייהם של אחרים, להשפיע, לעורר מחשבה ולגעת בלבבות, גם של מי שמעולם לא פגשו אותו.
ואולי זו אחת המשמעויות העמוקות של מורשת; לא רק מה שאדם השאיר אחריו, אלא גם מה שהוא ממשיך לעורר באנשים, שנים רבות אחרי לכתו.
חיבוק גדול ילד יקר.
תגובות