הי רז! "היי אורית, מה שלומך? מה שלום עמרי? אבא שלי עושה לך בעיות? תגידי לי אני אטפל בו". אלה המילים שאמרת לי, בחצי החיוך המבויש שלך בכל פעם שנפגשנו "ילד".
והמילים רודפות אחרי כבר 3 שנים, 3 שנים בלעדיך "ילד".
אבל בשנה האחרונה במיוחד, רז, אני צועדת איתך במסע קשה ושונה. ובכל פעם עוצרת, נזכרת בך, בציוני הדרך, והעיניים דומעות. ואתה איתי בגיוס של עמרי, ליחידה קרבית, גבעתי. בדיוק לפני שנה, בדיוק ביום השנה השני לנפילתך, ילד. ואתה איתי בכותל, בטקס ההשבעה של עמרי החייל, אחרי שנאלץ לשהות חודש וחצי בבית בגלל תאונת דרכים. ואתה איתי, בסיום מסע הכומתה של עמרי, ב"עורב גבעתי". אבא שלך, אור ואני "במצודת יואב" בטכס כל כך מרגש של הענקת הכומתה הסגולה. ואתה איתי, בניווטים של עמרי בצפון הארץ, כשאבא שלך ואני הבאנו לעמרי ולצוות שלו פיצות ושתיה. בזוית העין אני קולטת את אבא שלך, כשהדמעות חונקות את גרונו, למראה החיילים שטורפים את הפיצות. ואתה איתי, בחודש האחרון כשעמרי עבר קורס צניחה. עם הדמעות שזלגו מעיני כשראיתי אותו עם המצנח באויר, כשלפתע שיחת טלפון ממנו:"אמא איזה כיף!" כמה היית גאה בו, "ילד". המילים שלך עוד מהדהדות בראשי, רז, לאחר טכס סיום קורס המכי"ם: "רק קרבי", אמרת לעמרי בני היחיד, שסיפר בבית הספר כי אחיו נהרג.
כל יום שישי שמגיע, הופך עבורי כל פעם מחדש ליום קשה במיוחד. כבר לא מקשיבה ל"קולה של אמא" בגלי צה"ל, תכנית שמזכירה לי אותך, ואת הברכה ששלחתי לך לסיום קורס המכי"ם: "לרז המ"כ המצטיין, עלה והצלח, באהבה מאורית".
ואתה איתי, עם כל צליל של האינטרקום בביתינו. אבא שלך ואני מזדעזעים מחדש. הוא כל כך מזכיר לנו את הצלצול הנוראי של ליל שבת ההוא, רז.
ושוב עוברת עוד שבת, ילד ואתה לא מתקשר. ואתה איתי, בכל פעם שאני עוברת ליד חדר העבודה של אבא. ואנחנו נשארים עם הכאב, האובדן הגדול והגעגועים שרק מתגברים.
אוהבים אותך לנצח ילד, אוהבים ומתמודדים. אורית ועמרי גם...