רז,
אומרים שהזמן משכיח את הגעגוע ומקהה את הכאב. אז רצינו להגיד לך שאנחנו עדיין מתגעגעים והכאב לא עובר. אומרים שעם השנים הזיכרונות מתעמעמים, אז הזיכרונות באמת קצת מתעמעמים, אבל מה שהכי קשה זה שלא נוצרים זיכרונות חדשים, זיכרונות חדשים איתך! זה לא שהפסקנו לחיות והזמן לא קפא מלכת, שלוש השנים האחרונות היו משמעותיות בחיי כולנו.
יניב אייל ואופיר נסעו לטייל בעולם, בלעדיך.
נועם וליאור עמדו על רחבת המסדרים בסיום קורס הקצינים – בלעדיך.
יסמין פפר אופיר ויניב התחילו ללמוד באוניברסיטה – בלעדיך.
כולנו יוצאים לטייל בארץ – בלעדיך,
כמעט כולנו השתחררנו מהצבא – בלעדיך.
אנחנו ממשיכים לחיות כל יום מחדש – בלעדיך.
אני חוזר ואומר בלעדיך, אבל זה לא יכול להיות רחוק יותר מהמציאות. החיים אומנם ממשיכים, אבל זה אף פעם לא בלעדיך – אתה ממשיך לחיות בתוכנו, איתנו, כל יום כל שעה כל דקה, גם בשמחה וגם בעצב, אתה תמיד איתנו. אז נכון פיזית אתה לא פה, אבל רוחך ונשמתך מעולם לא עזבו. רוחך שורה על כל מי שזכה להכיר אותך בחייך ולאחר מותך.
היית ועודך כל מה שיפה בחברה ובמדינה, היית מלח הארץ, השארת את חותמך, חינכת, השפעת, נגעת ביותר אנשים ממה שהיית מאמין, וחסרונך היה גדיעה של אדם שיכל לעשות עוד הרבה, והרבה יותר חשוב, רצה לעשות עוד הרבה, לא למען עצמו, אלא לחברו, לסביבתו, למדינתו. נפרדנו מגופך ולא מרוחך, וקצת מוזר להגיד אבל אנחנו מרגישים שאחרי שהלכת נהיינו אנשים טובים יותר. טובים יותר בגלל שאנחנו מנסים להיות קצת יותר כמוך, מנסים להתנהג קצת כמו רז, כדי שתמשיך להתקיים דרכנו.