מחברת ריקה מלאה

חלק משמעותי מהזיכרונות שלי מרז,

השם יקום דמו, זכרונו לברכה, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים,

זה איך היינו מעתיקים שיעורי בית בתיכון — בשנייה האחרונה לפני השיעור.

הכול היה מבולגן, חלקי,

אבל אם המורה היה מבקש מרז לענות — פתאום היה נכנס בו ניצוץ של השראה.

והוא היה מחבר את המילים לרעיון חדש, מבריק, ומרשים.

המורה היה יוצא מרוצה, ואנחנו – נדהמים.

אף פעם לא התביישתי בזה שהעתקנו שיעורי בית.

אבל כשגיליתי שגם פרויד, אבי הפסיכואנליזה, העתיק שיעורי בית –

זה כבר הפך למקור גאווה.

אז היום אני רוצה לחשוף איך פרויד היהודי העתיק מהמקורות,

ואיך רז, בדרכו, דואג שאנחנו נעתיק ממנו עד היום –

לא סתם שיעורי בית, אלא שיעורים לחיים.

פרויד דיבר על שלושה חלקים בנפש –

האיד, האגו והסופר-אגו.

במורשת שלנו, קוראים לזה: נפש, רוח ונשמה.

ואם תרצו – זה גם מה שמסתתר בשלושת הביטויים שאנחנו אומרים “על הקבר”:

הי״ד, ז״ל, תנצב״ה.

---

האיד – הנפש – “השם יקום דמו.”

האיד הוא החיים עצמם –

הדם, היצר, ההישרדות, הכאב.

זה הכאב הפיזי שאנחנו מרגישים בגלל האובדן של רז.

הכאב שמפחיד, שגורם לנו להיות בטוחים מידי ב"מה נכון לעשות" או ב "מי אשם"

ושגורם לנו לרצות ש“השם יקום דמו”.

---

האגו – הרוח – “זכרונו לברכה.”

האגו הוא מה שמגשר בין הרצונות שלנו למציאות,

המקום שבו האופי והבחירות שלנו פוגשים את העולם האמיתי.

וכשאנחנו אומרים על רז “זכרונו לברכה” –

זה כבר לא כאב. זה חיוך.

כי כמעט לכל מי שהכיר את רז,

רוב הזיכרונות מעלים חיוך.

חיוך של צחוק, חיוך של נחת,

חיוך של עול שיורד מהכתפיים,

כי בעצה טובה אחת – הוא עזר לנו למצוא פתרון.

זו הרוח שלו.

הגשר בין מה שרצינו –

לבין איך באמת אפשר היה לעשות את זה.

זה זיכרון של ביטחון, של רעות, של השראה.

---

הסופר-אגו – הנשמה – “תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.”

הסופר-אגו הוא הקול שאומר מה ראוי, מה טוב,

מה האידיאל שלנו,

או מה – האלוהים שלנו (רחמנא ליצלן).

יש פירושים ש“צרור החיים” זה הארנק הקוסמי של אלוהים,

שבו הוא שומר את כל הנשמות באיזה מחשב קוונטי שמיימי.

אבל אני רוצה להציע פרשנות אחרת:

ש“צרור החיים” – זה הארנק של האנשים החיים.

שלנו. הארנק שאנחנו לוקחים איתנו לכל מקום.

הנשמה של רז צרורה במעשים שלנו,

בהחלטות שאנחנו מקבלים,

בחצי חיוך המבין שלפעמים צץ ברגע הנכון.

וזה לא במקרה.

אני תותחן בהכשרתי,

ולמדנו שתזוזה קטנה בתחילת המסלול –

משנה בענק את התוצאה.

הכאב - אולי עולה ויורד,

והזיכרון- אולי דועך,

אבל היומיום של מי שיש לו ארנק מלא ב“רז” –

רק מתמלא ומתחזק.

בין אם הכרת את רז אישית,

ובין אם קיבלת ממנו משהו דרך מישהו אחר, ברזי הארץ, בדוכיפת או סתם בדרך.

---

אז כן, גם היום – 24 שנה אחרי –

אנחנו עדיין מעתיקים מרז.

לא שיעורי בית – שיעורים לחיים.

והמחברת שלו?

אנחנו ממשיכים לכתוב בה,

וממשיכים לקרוא ממנה.

המחברת של רז –

השם יקום דמו, זכרונו לברכה, תהי נשמתו צרורה בצרור החיים. בצרור החיים של כולנו.

(אייל דקל, חבר ילדות של רז)