היא עמדה במרחק כמה צעדים. הסתכלה. הם מסתדרים לאט-לאט בטור שקט, ניגשים להורים, מחבקים, מחליפים מילה.
עמדה והסתכלה מהצד על תמונה מחייהָ.
כמה רגעים קודם לכן הייתה שקועה עמוק בתוך העצב, דומעת, שומעת את הסב מספיד, מתגעגע לנכד הבכור וזוכר את השכול של תש"ח, וברגע אחד היא מתנתקת מגוף השכול, מסתכלת לא שייכת, ויודעת שזה הסיפור שלה.
כמו בחתונה הם ניגשים, לוחצים ידיים, מברכים.
רק אין חתן וכלה.
אין חופה.
עומדים לפני מצבה קרה.
כל שנה הפקה. כל שנה דאגה – מי יבוא לחתונה, לא! לאזכרה.
ספרה את הימים.
החודש יום הולדתו. פורים, פסח, יום הזיכרון.
יש חצי שנה עד ההפקה הבאה.
(לאחר האזכרה של תומר רון)