שכחה
- אורה לפר מינץ
- 24 בינו׳ 2002
- זמן קריאה 1 דקות
...... ואחר-כך בא השקט, וכל אותן הבטחות שניתנו באותה שעה איומה נעלמו, נשכחו, וכולם חוזרים אל שגרת יומם. ואני??? אני נשארת לבד עם הגעגועים והזיכרונות, ונשארת לבד איתך, ילד שלי, מחפשת את הדרך המדודה שלא תישאר רק זיכרון פרטי שלי. רואה את חבריך מגיעים ובמקום לשמוח – חוששת מתי גם הם יפסיקו לזכור פוחדת שגם הם ישכחו, היית כל כך הרבה עבור כולם איך קורה שדרכו של עולם שעם הזמן הכל נשכח ונעלם?
תגובות