רז,
וואו, אני לא יודעת מאיפה להתחיל. מכל הפעמים שרציתי לכתוב אבל ויתרתי כי משהו אחר הסיח את דעתי? כי נסחפתי בחזרה בשטף של החיים שלי- הלימודים, החברים, המשפחה?
אולי להתחיל מ"אאיתי נואית" (תרגום: ראיתי נורית) שכל כך שנאתי ונלחמתי בו מלחמה שתמיד הפסדתי בה.... תמיד אומרת לאנשים: "אבל זה לא אני, זה רז אמר את זה" וקיוויתי שיקראו לך ככה ולא לי.
אולי להתחיל ולספר לך שבזכותך קבלתי חצי מהמשפחה שלי בחזרה. בזכותך קבלתי דודה אוהבת ומבינה שאפשר לשבת ולחפור לה, והיא תמיד מקשיבה ועוזרת ומייעצת.
אולי מזה שכל פעם שמדברים על מישהו שהוא ממש חכם אז אני חושבת עליך. ועל כמה שאני מספרת לכולם איזה גאון היית וכמה גאה הרגשתי כשחברים שלך אמרו לי שהוצאתי בדיוק את אותו ציון כמוך בפסיכומטרי.
אולי בעצם להתחיל מהקטע הכי עצוב בסיפור- על כל הפעמים שרציתי להתקשר אליך כשכבר היית חייל וחשבתי לעצמי שאתה בטח עסוק ושאני סתם אפריע לך כי אם כבר יש זמן לדבר, אתה בטח מעדיף לדבר עם טלי ולא עם איזו בת דודה.
וכמה שאני יודעת עכשיו שזו היתה טעות ואפילו שטות לחשוב ככה כי ככל שאני חושבת על זה יותר אני יודעת שבטוח היית שמח אם הייתי מתקשרת.
אולי לגלות לך שרוב הפעמים שהייתי אומרת לחברות שלי משהו עליך (אם במקרה ראיתי אותך בקריון בבורגר ראנץ' או בבי"ס) זה היה קשור לחוכמה ולימודים כי זה די כל מה שהכרתי וגם על זה כמובן אסור לי להצטער כי זה בטח לא יועיל לך ובטח לא לי.
רק כשחברים שלך "אימצו" אותי אליהם גיליתי שגם אתה דברת עלי ולא רק אני עליך ואני חייבת להגיד לך שזו היתה הרגשה מוזרה אבל מוזרה במובן טוב. מוזרה במובן של קצת אשמה, כי אתה כן ידעת וכן התעניינת והיית גאה בי.
אולי גם להגיד לך שאני חושבת שאני ואתה דומים בכל מיני דברים שאנחנו חושבים ועד כמה אני מצטערת שאתה לא כאן כי אני יודעת שיש דברים שהיית תומך בי ועוזר לי לעשות. כמו שאני בטוחה שגם בעיניך לא מוצא חן כל מה שקורה כאן במשפחה, אבל קשה לי להיות היחידה שמנסה ואומרת כי נראה לי שהם כבר לא מקשיבים לי. אומרים לי איזו מילה ונפנוף ידיים ובא לי להגיד להם שאתה בטח חושב כמוני (אז אולי הם יקשיבו).
אולי לספר לך שרוב הזיכרונות שלי קשורים לאבא שלי וליורם מציקים לך לגזור כבר את השיער הארוך הזה כי אתה נראה כמו בחורה. (טוב שלא הקשבת להם...) ולצערי הזיכרון הכואב של שניהם בוכים כמו שבחיים לא ראיתי אנשים בגילם בוכים באותו יום שישי ארור.
אני חושבת שהזיכרון הכי חי ונושם האחרון שלי הוא מראש השנה או ליל סדר כלשהו, אני ממש זוכרת את עצמי במטבח אצלכם בבית לבושה בשמלה שעדיין תלויה אצלי בארון ואותך בא להגיד לי שלום נותן חיבוק ונשיקה. אני חושבת שזה היה כשלמדת לפסיכומטרי (ואולי אני מבלבלת זיכרונות ותקופות) ומתן עזר לך עם איזה כמה שאלות. אני זוכרת את עצמי חושבת איזה חכם אתה ושואפת להיות כמוך.
בכל יום זיכרון או אזכרה אני חושבת על כל כך הרבה דברים שגם לי יש להגיד לך ושהייתי רוצה שתשמע אבל תמיד השגרה חזקה ממני. אז אני מבקשת סליחה. סליחה על שיחת הטלפון שלא עשיתי, סליחה על זה שלא היינו בני דודים חברים אפילו שפחות משנה מבדילה בינינו ואני יודעת שבטח היית אומר שזה בסדר ושזה לא כזה נורא, אבל עצם זה שאני צריכה לשער מה היית אומר לי זה הגורם לכל הבעיה.... יש לי עוד כל מיני דברים להצטער עליהם ולבקש סליחה אבל אולי בפעם אחרת.
אפילו בימים אלו שאני על סף סיום של תואר ראשון ומתלבטת אם להמשיך ואיפה ומה, אני כל הזמן חושבת עליך ותוהה מה היית הולך ללמוד (בטח משהו של גאונים בטכניון), ומה היית מייעץ לי עכשיו ובטח היית עוזר לי בשיעורי בית ומסביר.
הרבה פעמים אני חושבת "מה היה אם" ואני בטוחה שאני לא היחידה. לצערי, אני גם בטוחה שכלום לא היה משתנה ועדיין לא היינו בקשר טוב. אני רוצה להאמין שככל שגדלנו אז כן היינו מוצאים תחומי עניין משותפים ואולי היינו נהיים חברים אבל כל מה שנותר לי הוא לתהות...
זהו, בן דוד גאון שלי – אני כבר בקושי מחזיקה את עצמי מלבכות אבל אני שמחה שלא נתתי לשגרה לסחוף אותי ומי יודע אולי נדבר שוב בקרוב (אני מבטיחה להשתדל)
אוהבת,
נורית (יותר נכון נואית)