עברו כבר 15.5 שנים מהיום ששמעתי את השיר הזה לראשונה וזה מדהים איך בכל פעם מחדש הוא מפלח את הלב.
בשנים האחרונות נראה שהנוכחות והזיכרון שלך התקבעו בחיי. כבר כמעט ואין אירועים של "פעם ראשונה בלעדיך", שבכל אחד מהם נראה היה שהקיום (או החוסר) שלך רק התעצם. כבר השתחררנו מהצבא, סיימנו תארים, התחתנו, עברנו דירות, התחלנו וסיימנו עבודות נולדו הילדים הראשונים והשניים.
אבל עדיין קיימת נוכחות עקבית ומתמשכת שלך בחיי בנגיעות קטנות ותדירות.
אתה כאן כשאני מטייל עם ירדן בפארק והיא מתחילה לרדוף אחרי דוכיפת.
אתה כאן כשפתאום משמיעים ברדיו את ילד מזדקן או שיר של ברי.
אתה כאן כשמדברים בחדשות הספורט על הבלאגן בהפועל ת"א שאהבת.
אתה כאן בכל פעם שאני מנסה לצאת מאזור הנוחות שלי (ובזכותך אני משתדל לצאת לא מעט)
אתה כאן כשאני לוקח את כרמל לרכב על קורקינט בחצר בית הספר בו למדנו ושיחקנו כדורגל.
אתה כאן כשאנחנו מארגנים את רזי הארץ.
אתה כאן כשמדברים בחדשות על פעילות של דוכיפת.
אתה כאן לפעמים כשמראים בטלוויזיה את השידור החוזר מס' 1,546,986 של חברים או סיינפלד ואני פתאום נזכר איך היית מחקה את קריימר.
אתה כאן בכל פעם כשמישהו מהמשפחה שלך מעלה עוד פוסט מרגש עליך בפייסבוק.
ואתה כאן בכל פעם שמישהו בסביבה קורא
ר ז.