תמיד אותה תמונה, אותו מבט, אותו צ׳ימידן מביטים אלינו מהקיר, מפייסבוק, מידיעה בעיתון מנוילנת באלבום הזיכרון שלך, ואפשר לראות עליה את השנים, את החגים, הקיצים וימי הולדת עגולים.
ואת הכנפיים של דוכיפת, שקפאו בזמן בדמות סיכה קטנה שמעטרת את הכיס השמאלי שלך. האם אותן כנפיים נבראו בעולמך? האם גם שם הן נטמעו בך?
אינך 18 שנים; קרוב לארבע מתוכן אני חיה לצד אור, אחיך הצעיר, אהבת חיי ואב ילדנו, אפק, גוש חלב ודבש מוגז, שנמצא עדיין בשלב הטמגוצ׳י; יש לו הבלחות של חיוכים עם גומה ויכולת מרשימה לבכות ללא דמעות,
לעשות פרצופים מצחיקים ומלא קקי. אתה צריך לראות איזה אבא הוא. אפק נושא אליו עיניים בהערצה, נרגע ונרדם בחיקו ומחזיק לו חזק-חזק את האצבע המורה, מושך בצווארון של החולצה ועל הדרך גם בכמה שערות מהחזה. אאוצ׳...
בזמן הזה למדתי ועודני להכיר אותך; משבבי זכרונות, משברים של תקוות, משירי רז ומנצנוצים נוגים של אור, תודות למשפחה ולחבורזים שמדגישים כמה אתה נוכח ובולט בחסרונך באותה עת. כשאפק יגדל (בעזרס, כמו שהדוסים אומרים בשטיסל - הסדרה הישראלית האהובה עליי ועל אור) הוא יספר לחברים שלו על דוד רז; שאהבת את ברי ושיר אחד של עמיר לב ואת כוורת, ספרדי כפול ואת הפועל, הוא יידע שאהבת לטייל ואת הטבע ושהיית חבר אמת, במיוחד כשהוא ישתובב עם בני הדודים בימי רזי הארץ ויכיר את החבורזים שממשיכים לעטוף אותך ואת המשפחה גם אחרי לכתך.
כמו שאנשים נוהגים להמציא לעצמם סימנים, כשהם רוצים לבטא משהו ללא מילים, וכדי להפשיר קצת את הקפאון של התמונה, אז בוא נסגר על הסימן הבא; בכל פעם שנשמע משק כנפיים, נדע שאתה בסביבה...