ספר הזכרונות

״אני גיטרה הרוח מנגן עלי בחילופי עונות אני גיטרה מישהו פורט עלי בחילופי המנגינות כשמתחשק לי לפלרטט אני פוצח בדואט גם אם זה טריו או קורטט זה לא מפריע על משבצות אדום לבן אשכול בשל על השולחן ואגסים דמויי סזאן וגם סנגריה.״ הגיטרה פה רז היא הגיטרה שלך, 24 שנים שוכבת במחסן. החלטתי להחיות אותה יחד עם טלי האהובה מדריכתי מזה 20 שנה בראש הנקרה. לפני שבועיים הוזמנתי על ידי בארי שמיר ביחד עם אבא ביום שישי לערב שירי אריק איינשטיין בבית האבות שבו אני עובדת מזה שנתיים. כמה היה חשוב לי לספר

ילד שלי, מחפשת את המילים הנכונות לאזכרז. מה אומרים באזכרה? מה מספרים אחרי 24 שנים? לא ממש תופסת את מהות הזמן בתוך השכול זה כל הזמן אותו דבר: אין.אין. אין. אין לי אותך! אבל בכל זאת אני יושבת ומדברת איתך. 24 שנים אתה נח לך כאן באדמה ואני עובדת קשה בלהיות אם שכולה. טוב , נכון שבאחת השיחות שלנו אמרת לי שאתה עובד קשה למעלה עם הנשמות החדשות שהגיעו בהמונים וצריך ללוות אותן, אבל בינינו, אין לי כל הוכחה לכך. הדבר היחיד שאני יודעת שאתה לא עובד בעולמנו: לא מפגין למען החזרת החללים החטופי

פשששששששש. ככה היית מגיב רז אם היית יכול להציץ לראות מה קורה. הרי מאז שעזבת הרבה השתנה כאן. השכול שונה אצל המשפחות השכולות אבל יש לו יתרון אחד. הוא נותן רישיון לדימיון על כל מה שאין, לפחות פעם בשנה. 24 שנים. עם הזמן, השכול יותר מגוון בפרטים קטנים. למשל איך היה נראה השיער שלך היום, כמו חלק מהחבורזים אייל? או ליאור? מה היית לומד? במה היית עובד? האם היית בעל משפחה, אשה? ילדים? היית גר בקריות שנוכל להיפגש בקלות? או במרכז כמו רבים. איזה רכב היה לך? כמה היית משתתף במאבק למען החטופי

חלק משמעותי מהזיכרונות שלי מרז, השם יקום דמו, זכרונו לברכה, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, זה איך היינו מעתיקים שיעורי בית בתיכון — בשנייה האחרונה לפני השיעור. הכול היה מבולגן, חלקי, אבל אם המורה היה מבקש מרז לענות — פתאום היה נכנס בו ניצוץ של השראה. והוא היה מחבר את המילים לרעיון חדש, מבריק, ומרשים. המורה היה יוצא מרוצה, ואנחנו – נדהמים. אף פעם לא התביישתי בזה שהעתקנו שיעורי בית. אבל כשגיליתי שגם פרויד, אבי הפסיכואנליזה, העתיק שיעורי בית – זה כבר הפך למקור גאווה. אז היו

אני רוצה להתחיל דווקא מהסוף. פעמיים בשנה אני רואה את אורה בבית של תומר ציטר בצור נתן בפרוייקט המדהים של עמותת דוכיפת של אריזות חבילות מזון לחיילי הגדוד לקראת החגים, ובכל פעם אני לוחש לאשתי ענבל "הנה אורה, אמא של רז מינץ". ככה כבר במשך שנים. וגם לפני שנה וחצי ראיתי את אורה שם וגם אז לחשתי לענבל את אותו המשפט. אבל הפעם, כנראה שלענבל נמאס לשמוע את הלחישות שלי, ולכן אמרה לי בפשטות: "לך, דבר איתה". ואכן הלכתי. ודיברתי. וסיפרתי את מה שעשרים וארבע שנים לא שיתפתי את אורה. הצגתי את עצ