צילמתי השבוע את נכדי הקטן,
רציתי לשלוח לך את זה כדי שתראה ותיהנה.
אוף.... התחושה הזו של "חבל שהוא לא יכול לראות" איננה נעלמת עם השנים.
יש יותר ויותר דברים שנכנסים למגירה הזו.
כבר צריכה לבנות ארמון שלם כדי שיכיל את כל ההפסדים הללו.
רציתי לכתוב 'ארון' ויצא 'ארמון'....
מתבוננת בנוף שסביבך,
גזמו את כל הוורדים.
אין פרחים סביב הגדר.
העצים גם הם עומדים חשופים. בלי עלים.
ה"אין" בשיא עליבותו.
מהרהרת בארון-ה"אין" של נפילתך.
תוהה מה היה בו התחלה
ומה יש בו כעבור שתים עשרה שנים.
בהתחלה היו לי המון דברים לגעת בהם. הזיכרון שלך היה מאד חי, מאד מוחשי.
עם השנים תחושת ההפסד הלכה והתעצמה.
הר עצום של מקומות, של אירועים, של חוויות,
שאתה אינך בהם.
בהתחלה היו כל כך הרבה מקומות בהם יכולתי לצלם את עמידתך ולדעת: אתה איננו!
עכשיו יש מקומות שבהם פשוט לא היית. אינך שייך!
חוויה חדשה: אינך שייך!
ואני מכניסה אותך בכוח אל תוך העולם הזה. משייכת אותך אליו.
ופתאום יש משהו מאד ממשי: שייכות!
מרימה עיניים – פרפר לבן עף במרחק מולי.
נכדותיי תדענה לקרוא לו בשם,
ואתה אינך יודע את שמן.
אינך מכיר אותן!
אתה אינך חסר דבר, ואנחנו כל כך חסרים אותך
ומגירה קטנה של חֶסֶר צמחה לארון ענק
שצריך בית משל עצמו
שיכיל את כל המקומות בהם אתה
אינך.