ושוב הצפירה מפלחת את דממת בית העלמין וחותכת בכאב, בלב. יום הזכרון 2017.
ושוב עומדים אנחנו ליד האבן הדוממת ,משרים מבט דומע ומתייחדים עם זכרך, רז.
הפעם, בשונה מכל הפעמים, שני הדודים מייצגים את המשפחה.
אמא אורה ואור בשליחות במכסיקו, מביאים את רוח-רז לגולה, אבא יואב בלונדון, בערב זכרון של הסוכנות,
גל בסן חוזה, ואנחנו, הדודים, עומדים דומעים וכואבים, שלא תישאר לבד.
פעם ראשונה שהבאתי לך זר וגם נר נשמה הדלקתי, אבל לכאב שבפנים אין מזור.
הגיעו שוב חבריך לפלוגה מדוכיפת, מפקדיך בעבר ארז ודותן ועוד פנים מוכרות מחבורז.
גם טלי הגיעה עם הוריה, לא מפספסים אותך.
לפתע, הגיע סגן אלוף גבוה ורזה והניח זר על קיברך. מעולם לא ראיתיו באזכרות. הוא נעמד בצד ושתק. גם דוד נתי לא ידע מי האיש. ניגשתי אליו, הצגתי את עצמי ושאלתי אותו מה הקשר שלו לרז.
הוא שאל על אמא והסברתי לו לאן נסעה.
הבחור הציג את עצמו: "אני אופיר והייתי המפקד של רז בקורס מכי"ם. אני לא יכול לשכוח איזה בחור מדהים היה רז. נקשרתי אליו והוא הבטיח לי שנפגש בבה"ד 1. אחרי שבועיים רז נהרג."
זה היה האות לפתוח את סכר הדמעות שלי. ניסיתי לתאר לעצמי איך היית אתה נראה, עומד ליד אופיר, אבל, רק דמות מטושטשת עמדה שם.
ופתאום קדיש, "אל מלא רחמים" ושירת ההמנון וכבר ניגמר.
יצאנו מבית העלמין בין האחרונים ונזכרתי בשירו של אלתרמן "מגש הכסף" והבנתי פתאום את משמעותו של השיר.
זהו יקירי, נחזור בקרוב לביקור פרטי, לא המוני. נוח בשלום על משכבך ותהייה נשמתך צרורה בצרור החיים.
