ים העצב

היא הלכה לים לשטוף מעליה את העצב. המים ליטפו אותה, ניסו לפורר מעט את קירות יגונה.

יצאה לטייל על החוף, לספוג לתוכה את המראות המוכרים, המרגיעים כל כך, של הכחול והחול.

השכול שָכַן בכל פינה של מחשבתה. ממאן לעזוב. המראות המוכרים סיפרו לה שעוד לא עבר די זמן. קראו לה להיות סבלנית. סירת המפרץ הציפה את בדידותה.

התבוננה בצדפים וחשבה כמו תמיד: "הם כמונו, השכולים, כל כך דומים וכל אחד שונה מרעהו, וביניהם יש פצועים ושבורים וכאלה שנראים כל כך שלמים... עד שמתקרבים".

התקדמה לאט, בוחנת את צדפי-השכול השקועים בגופה. דבוקים. לא ניתנים לעקירה.

צעדה, האזינה למקאמה שקראה דיוויד סלע לכבוד יום הולדת 68 של המדינה.

תהתה על המחיר ששילמה.

הבחינה בדגל השחור שבתוכה המזהיר אותה לא להיכנס לממלכה האסורה של "מה היה אילו",

נשמה את הים ואת הסלעים.

התאמצה

עד שמצאה את הירוק. ישבה לידו. נתנה לו לפתוח בתוכה סדק לצמיחה.

הרגישה שזו רק ההתחלה.

יש לה עוד עבודה רבה, עד שתתחיל לנשום רגיל.