top of page

ים העצב

היא הלכה לים לשטוף מעליה את העצב. המים ליטפו אותה, ניסו לפורר מעט את קירות יגונה.

יצאה לטייל על החוף, לספוג לתוכה את המראות המוכרים, המרגיעים כל כך, של הכחול והחול.

השכול שָכַן בכל פינה של מחשבתה. ממאן לעזוב. המראות המוכרים סיפרו לה שעוד לא עבר די זמן. קראו לה להיות סבלנית. סירת המפרץ הציפה את בדידותה.

התבוננה בצדפים וחשבה כמו תמיד: "הם כמונו, השכולים, כל כך דומים וכל אחד שונה מרעהו, וביניהם יש פצועים ושבורים וכאלה שנראים כל כך שלמים... עד שמתקרבים".

התקדמה לאט, בוחנת את צדפי-השכול השקועים בגופה. דבוקים. לא ניתנים לעקירה.

צעדה, האזינה למקאמה שקראה דיוויד סלע לכבוד יום הולדת 68 של המדינה.

תהתה על המחיר ששילמה.

הבחינה בדגל השחור שבתוכה המזהיר אותה לא להיכנס לממלכה האסורה של "מה היה אילו",

נשמה את הים ואת הסלעים.

התאמצה

עד שמצאה את הירוק. ישבה לידו. נתנה לו לפתוח בתוכה סדק לצמיחה.

הרגישה שזו רק ההתחלה.

יש לה עוד עבודה רבה, עד שתתחיל לנשום רגיל.


פוסטים אחרונים

הצג הכול

21 שנים עם רז - אבל אחרת

ילד רז שלי, 21 שנים! שנות מותך רבות יותר משנות חייך, חייך איתנו גדולים יותר ממותך! 21 שנים. אין לשנים שום משמעות בכל מה שקשור לתקופה שאתה לא איתנו. 21 שנים. דברים בעולמי משתנים, אני גרה עכשיו מול הים

20 שנים עם רז - אבל אחרת

ילד רז שלי, "מסכנה" הן פלטו בעוברן ליידי על השביל בהביטן אלי, האישה על האבן! "מסכנה"! סיננו. ואני הייתי כל כך עסוקה בחיזוק הכיתוב על האבן, בדאגה ליפות את חלקתך, בלשתף אותך בחיי, מרוכזת בפגישה איתך ובכ

19 שנים עם רז - אבל אחרת

ילד רז שלי, אפור. כול כך אפור בחוץ ובלב. רעם בי הלילה מאד- עוצְמַת כאב האין. 19 שנים שאתה אינך לי במימד שאני כל כך רוצה! 19 שנים! לא ממש תופסת! מה, כל כך הרבה שנים לא חיבקתי אותך? אם תגיח לרגע ותבוא –

bottom of page