מיקי, חברה יקרה לי, לפעמים הדמעות מגיעות מאוחר יותר. בינתיים הגוף בוכה בדרכים משלו. לפעמים עולות שאלות מטרידות, אך התשובות לא תמיד ברורות או חד משמעיות. לפעמים נאמרות אמירות, ואחר זמן – הדעה משתנה ואיתה גם האמירה. לפעמים דברים שרואים מכאן, לא רואים משם. באחת השיחות בינינו אמרתי לך: 'מיקי, אני מבקשת להדגיש, אני מוכנה שישחררו את רוצחי בני רק תמורת החטופים החיים'. היום אני יודעת להגיד לך שאני מוכנה לעשות זאת גם עבור הסרת ספק מלב רעיה ומלב הורים ואחים, עד יום רביעי הורים לילד חטוף שלא יודעים אם הוא חי או מת, וגם תמורת זכותו של אודי להיקבר בארץ עליה יצא להגן. כן, לדעתי, זה היה נכון לשחרר את סאמיר קונטאר תמורת הארונות, וזו תהיה בחירה שלנו להסתכל על התרומה של הידיעה, גם אם כואבת, לכם, הורים רעיה ואחים, ולא להסתכל על השמחה בצד השני. זו תהיה בחירה שלנו לראות במלחמת לבנון השנייה כלי הכרחי ללמוד את מגבלות כוחנו ואת הצורך לעשות בדק בית בצבא, ולא לראות בכך מלחמה מיותרת להחזרת שני חטופים שאינם בין החיים. זו תהיה בחירה שלנו לראות במלחמת לבנון השנייה ניצחון שלנו משום שהתחזקנו ואנחנו יכולים עכשיו לראות את חולשתנו ולא לטמון את הראש בחול אלא לטפל בה. מיקי יקרה לי, מלחמת לבנון שינתה את מסלול חייך. עד היום היית אימא לילד חטוף. היום את מתחילה דרך חדשה – מסע של אם שכולה. מסע שבחלקו כבר מוכר לי. אני "ותיקה" בו. חיים של אם שכולה הם חיים בשני מסלולים: מסלול ה"אין" ומסלול ה"יש". זה מסלול שיש בו גם אפשרויות בחירה. בחירה איך לראות את הדברים. כשמגיעות הדמעות – אני בוחרת להתיידד איתן. הן אומרות לי שהתחזקתי, ואני יכולה להרגיש את הכאב בכול עוצמתו. כשמתגברים הגעגועים אני מקבלת אותם ואומרת לעצמי שבני רז הגיע לביקור, כמו שבחרתי ללמוד מדה-לוקה בספרו "הר אדוני": "כשיש לך געגועים, זה לא חיסרון, זאת נוכחות, זה ביקור, מגיעים מרחוק אנשים, ואורחים לך קצת לחֶברה". אני מאחלת לך שתלמדי עם הזמן לבחור ולאזן את שני המסלולים, וילך ויתמלא המסלול של ה"יש".
אוהבת ומוקירה הותיקה במסע השכול אורה