זהו סיפור קצר על הצטלבות דרכים וגורל הצטלבות הדרכים שלי עם רז ומשפחתו.
אני אביב מיה, חבל לי שאני לא יכול להיות נוכח פיזית בטקס ההנצחה היום מפאת בידוד הקורונה.
אני אתחיל דווקא מהשורה האחרונה:
על אף הזמן הרב שעבר קל לי לשחזר את התקופה עם רז כי הנער היה בלתי נשכח
דמות פניו ואישיותו של רז נחרטו בזיכרוני.
ולא סתם,
את רז הכרתי אי שם בתחילת 99, בדיוק השתחררתי מצה"ל ומיד התחלתי את הקדנציה השנייה שלי בבורגר ראנץ' כמנהל משמרת, רז אז היה נער תיכון לפני גיל 17 שרצה לקנות את העצמאות שלו ולהרוויח כמה שקלים, לעבוד בבורגראנץ של אותם הימים היה כבוד גדול,
התוודעתי לרז כבר מהמשמרות הראשונות שלנו יחד, הוא בהחלט התבלט בעיני ולא בכדי דמותו נחרטה בי.
אני זוכר את רז מגיע לעבודה עם חיוך מרוך על הפנים, מבסוט, תמיד עם ראש זקוף בא לעבודה בכיף ולא סתם בא לעבודה, בא לעבוד וגם ליהנות מזה, נער מקסים מלא קסם אישי לא מפונק ועדיין לא מלאו לו 17
אז נכון שעבודה במסעדת המבורגרים נשמעת לחלקכם פשוטה, אבל זה לא תמיד ככה, יש גם לחץ ועצבים, מלא דרישות ועמידה בסטנדרטים גבוהים, אחרי הכול מדובר באוכל של אנשים ומוניטין של מסעדה.
אני בתור מנהל משמרת הייתי חייב לשמור ולעמוד בסטנדרטים האלה ורז היה יד ימיני בזה, גם ברגעי לחץ רז נשאר הכי קול שיש, מקצוען אמתי.
ידע לתפעל את כל המערכות במטבח בו זמנית וכל זה במהירות ובאיכות ותמיד כמו שאמרתי עם חיוך.
את אופיו וחריצותו של רז אפשר היה לראות עוד אז בימים ההם של הבורגראנץ,
אני יכול לספר שבאותה תקופה של שנות ה 90 לעבוד בתור נער בבורגראנץ היה הישג אפילו סמל סטאטוס ומעטים התקבלו לשם ואני לא חושש להגיד כן, מלח הארץ ורז היה אחד מאלה
מעבר לזה, אותם נערים ונערות שעבדו איתי באותה התקופה עם השנים התקדמו מאוד בחייהם המקצועיים ואין לי ספק שאם רז היה אתנו היום הוא היה כובש פסגות.
אהבתי לעבוד רז ויותר מזה שמחתי לעבוד אתו , ידעתי שיש על מי לסמוך והולכת להיות לי משמרת טובה וקלה.
גם בסוף יום העבודה כשצריך לסגור מטבח לארגן הכול. רז עשה ביסודיות.
אני זוכר שתמיד בדקתי את עובדי במטבח לפני שהלכו הביתה
את רז לא בדקתי, פשוט סמכתי עליו!
בסתיו 99 נפרדתי מהבורגר ראנץ והמשכתי בחיי..
עברו להן שנתיים וכמו כולם גם אני התודעתי מאמצעי התקשורת על נפילתו של רז
אני זוכר שבאותו הרגע עננה שחורה עברה לי מול העיניים חשבתי שאולי לא שמעתי טוב
לא יכולתי לקשר את אותו נער מקסים שעבד איתי שנתיים קודם בבוררגראנץ והידיעה על נפילתו.
התמונות בעיתונים כבר לא הותירו ספק לגבי החלל, כמובן שההלם התכסה בעצב גדול.
ובתוך הסערה הבנתי שרז הוא גם בנו של יואב אותו הכרתי בעקיפין מהתקשורת.
מטבע הדברים ומרוצת השנים הסיפור הטרגי של רז נשמר אצלי בגנזך אי שם בזיכרון.
14 שנים לאחר מכן,
במהלך אמצע העשור הקודם דודי נתי זילברמן החל במסורת של מפגשים משפחתיים בביתו,
המפגשים היו תמיד בנסיבות טובות, משמחות ויואב חבר קרוב של נתי באופן טבעי גם לקח חלק במפגשים אלה תקראו לזה עולם קטן או יד גורל אולי צירוף מקרים
הנוכחות של יואב תמיד הזכירה לי את רז והחזירה לי את אותן התמונות מ 99,
תהיתי אם התזמון באותם מפגשים לספר ליואב על ההיכרות שלי עם רז מתאים,
ידעתי שזה יעציב אותו ובכלל לא ידעתי איך יגיב מיד גנזתי את הרעיון
לפני כשלושה שבועות בנסיבות מצערות אחרות כשמשפחתי מתאבלת על דודי נתי זילברמן,
כן אותו דוד שבזכותו הכרתי את יואב,
החלטתי שזה הזמן המתאים לכאורה לספר לו על ההיכרות שלי עם רז
וזו ומבחינתי הייתה סגירת מעגל. סגירת מעגל עצובה אמנם אבל עדיין.
לסיכום:
הייתה לי היכרות קצרה רז בעולם הזה אבל לחלוטין היכרות שנצרבה.
אני יכול רק לאחל לעצמי שבשנה אזכה להיות פיזית בטקס ההנצחה של רז, אז ימלאו 20 שנה לנפילתו לנער מקסים שלא זכה להגיע לגיל 20.
ואחרי הכול אני גאה שהייתה לי את האפשרות לדבר עלייך רז...