ממש, ממש קשה לי לדבר עכשיו.
קשה לי לדבר עליו בזמן עבר.
אני זוכרת בעיקר את אותו יום שישי שתמר הודיעה לי שרז נהרג,
ואני זוכרת שמאותו רגע לא כל כך קלטתי את זה.
התחלתי לקלוט את זה יום אחרי זה, יומיים אחרי זה, שבוע אחרי זה. עכשיו חודש אחרי זה וכמה שאני מכירה בזה יותר, זה כואב יותר.
אני מכירה את רז מכיתה ה' ממחנות העולים ואחר כך לאורך כל השנים, ויש לי ממנו זכרונות רק טובים,
תמיד הוא היה שם שהייתי צריכה, בכל מצב.
תמיד היה לו חיוך ומילה טובה להגיד.
וקשה לי יותר ההבנה שבן אדם כל כך טוב נלקח מאיתנו.
יש לי זכרון אחד שמקשה עלי עוד יותר זה זיכרון שהוא כל כך מוחשי,
שלושה שבועות לפני שרז נהרג, יצאנו יסמין, רז, אני וחברה ל'חורבה' וכל כך מוחשי וזה נראה לי כל כך לא מציאותי שהוא לא נמצא עכשיו.
אני אקרא משהו שכתבתי כשנודע לי שרז נהרג אחרי שחזרנו ביום שישי בערב מיום הולדת.
"רז, הכאב כל כך גדול, ואי אפשר לתארו במילים. הבשורה הקשה אינה נראית באף אחד על החושים,
מה עכשיו, ומה מכאן, ולמה, ואיך,
הדמעות חונקות עד שכבר אין אוויר לנשימה.
עלטה שחורה עוטפת אותנו. ועכשיו זה לעולם לא יחזור להיות כשהיה.
חסר החיוך, המבט, הטוב לב הזה שלך. ולראות את כולנו יושבים ובוכים ללא הפסק ומספידים אותך.
מאוד קשה להשלים עם זה, מאוד קשה להשלים.
ולמה אי אפשר שתחזור ואת הגלגל נחזיר לאחור, ואז נאמר מן תחושה כזאת של ערפול חושים ואחרי זה סחרור וכולנו מוצאים את עצמנו בתוך תהום של סימני שאלה, מתאמצים להיות חזקים, ולהיזכר רק בזמנים יפים.
כי כל אחד חוזר הביתה ונשאר לבד עם עצמו. ושוב הכאב הזה שלא מרפה,
ואנחנו נקרעים מבפנים לחתיכות קטנות ורבות, מנסים לאחות את השברים ולהדביק אותם בסדר כרונולוגי,
וזה קשה, יש הרבה שברים, ולכל שבר זיכרון שונה ותחושה שונה.
והכאב הזה שילווה אותנו לנצח, גם ברגעים יפים,
אנחנו לא נשכח אותך לעולם, אני לא אשכח אותך,
את מי שהיית, גיבור שכל כך אהב את החיים, בשבילי תמיד תהיה רז המקסים, האדם הכי טוב בעולם הזה."
ערב הנצחה, נוער לנוער, 6.12.2001