תמרורים במסע השכול

יום שישי בערב.

דפיקה על הדלת,

ילדִי ניגש

חזר ובפחד אמר:

"אמא, זה אלייך".

קמה, פונה

והם כבר כאן.

"רק תגידו לי שהוא פצוע"

מתחננת. ויודעת!

הוא איננו!!!!!!!

מתחילה מסע.

מסע של שכול

בארץ לא מוכרת -

ארץ העצבוּת והדמעות.

ארץ החֶסֶר.

ארץ הכאב.

הכאב כמו ההר הגדול

מִדְבָּר ללא צל,

הר ענק של חול,

בדיוק כמו השכול,

בלי טיפת ירק,

בלי נקודת אור.

מציבה תמרורים

לעצמי

ולאחרים -

שיצטרכו ללכת

בשבילים דומים.

הרים עצומים של געגועים

מורדות תלולים

של שְחוֹר חונק

במסע

אין סופי

של שְבִילֵי

השכוֹל