חלק משמעותי מהזיכרונות שלי מרז, השם יקום דמו, זכרונו לברכה, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, זה איך היינו מעתיקים שיעורי בית בתיכון — בשנייה האחרונה לפני השיעור. הכול היה מבולגן, חלקי, אבל אם המורה היה מבקש מרז לענות — פתאום היה נכנס בו ניצוץ של השראה. והוא היה מחבר את המילים לרעיון חדש, מבריק, ומרשים. המורה היה יוצא מרוצה, ואנחנו – נדהמים. אף פעם לא התביישתי בזה שהעתקנו שיעורי בית. אבל כשגיליתי שגם פרויד, אבי הפסיכואנליזה, העתיק שיעורי בית – זה כבר הפך למקור גאווה. אז היום אני רוצה לחשוף...

אני זוכר כשהייתי קטן, בבית הספר היסודי, בזמן הצפירה הייתי מביט מטה, אל האספלט האפור, ומדמיין בראשי תמונות שאז נראו לי כמו מלחמה. את...