יום הזיכרון תשס"ד - אנחנו ואתם

אנחנו ואתם


יום הזיכרון. יום של קירוב לבבות. השכול חילק אותנו לשניים: אנחנו ואתם. רק היום אנחנו ביחד. בערב, עם תחילתו של יום העצמאות, שוב נהיה מחולקים: אני ואתם. אני - שהכאב הוא חלק מרכזי, בלתי נפרד מהווייתי ואתם – שמצליחים בקלות להרגיש קשת שלימה של רגשות משמחים ונעימים. אני - שמגיעה לבית העלמין אין ספור פעמים מוקדם בבוקר לפני העבודה ואתם - שמגיעים לכאן פעם – פעמיים בשנה. אני - שמבינה שהעצב הפך להיות דייר של קבע בגופי ואתם- שפוחדים לפעמים מהעצב שבי. אני – שכבר לפני פורים מרגישה שיום הזיכרון נמצא עמוק בתוכי ואתם – שנכנסים לאווירת העצב רק בערב עם הצפירה. יום הזיכרון זה אתם ואני. אתם - שחיים את חייכם במתכונת קבועה ורגילה ואני – שכל כך מתאמצת לבנות לי שגרה נסבלת וסבירה, אתם – שעונים בפשטות על השאלה: "מה שלומכם"? ואני – שנעצרת לחשוב מה לענות, אם בכלל, אתם – שאומרים בקלילות: "חג שמח"! ואני – שמחפשת מילים שיחליפו את הברכה אתם – שהשכחה אצלכם מתגברת עם השנים ואני – שהזמן רק מגביר את הגעגועים אתם – שלפנות ערב תתפוגג לכם העצבות ותתחלף בשמחה ואני - אמשיך לשאת את העצב כל דקה ושנייה במהלך השנה. אתם – שיכולים לראות במילים אלו כוונות שלא היו במחשבתי ואני – שבסך הכול רציתי לשתף אתכם עד כמה קשה לי. יום הזיכרון. אנחנו ואתם. כואבים. בוכים.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מעת לעת, כבר זמן די ארוך, כל אימת שאני קורא את הפוסטים הכל-כך מיוחדים ויחודיים של אורה ושל יואב, חולפות בי מחשבות, או יותר נכון שיחות שלי עם רז. ולא, לא הכרתי אותו באופן אישי. למיטב זכרוני, את אורה פג

ילד רז שלי, 21 שנים! שנות מותך רבות יותר משנות חייך, חייך איתנו גדולים יותר ממותך! 21 שנים. אין לשנים שום משמעות בכל מה שקשור לתקופה שאתה לא איתנו. 21 שנים. דברים בעולמי משתנים, אני גרה עכשיו מול הים

ילד רז שלי, "מסכנה" הן פלטו בעוברן ליידי על השביל בהביטן אלי, האישה על האבן! "מסכנה"! סיננו. ואני הייתי כל כך עסוקה בחיזוק הכיתוב על האבן, בדאגה ליפות את חלקתך, בלשתף אותך בחיי, מרוכזת בפגישה איתך ובכ