top of page

יום הזיכרון תשס"ד - אנחנו ואתם

אנחנו ואתם


יום הזיכרון. יום של קירוב לבבות. השכול חילק אותנו לשניים: אנחנו ואתם. רק היום אנחנו ביחד. בערב, עם תחילתו של יום העצמאות, שוב נהיה מחולקים: אני ואתם. אני - שהכאב הוא חלק מרכזי, בלתי נפרד מהווייתי ואתם – שמצליחים בקלות להרגיש קשת שלימה של רגשות משמחים ונעימים. אני - שמגיעה לבית העלמין אין ספור פעמים מוקדם בבוקר לפני העבודה ואתם - שמגיעים לכאן פעם – פעמיים בשנה. אני - שמבינה שהעצב הפך להיות דייר של קבע בגופי ואתם- שפוחדים לפעמים מהעצב שבי. אני – שכבר לפני פורים מרגישה שיום הזיכרון נמצא עמוק בתוכי ואתם – שנכנסים לאווירת העצב רק בערב עם הצפירה. יום הזיכרון זה אתם ואני. אתם - שחיים את חייכם במתכונת קבועה ורגילה ואני – שכל כך מתאמצת לבנות לי שגרה נסבלת וסבירה, אתם – שעונים בפשטות על השאלה: "מה שלומכם"? ואני – שנעצרת לחשוב מה לענות, אם בכלל, אתם – שאומרים בקלילות: "חג שמח"! ואני – שמחפשת מילים שיחליפו את הברכה אתם – שהשכחה אצלכם מתגברת עם השנים ואני – שהזמן רק מגביר את הגעגועים אתם – שלפנות ערב תתפוגג לכם העצבות ותתחלף בשמחה ואני - אמשיך לשאת את העצב כל דקה ושנייה במהלך השנה. אתם – שיכולים לראות במילים אלו כוונות שלא היו במחשבתי ואני – שבסך הכול רציתי לשתף אתכם עד כמה קשה לי. יום הזיכרון. אנחנו ואתם. כואבים. בוכים.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

הרהורז כשהלב צר מלהכיל

די! מספיק זמן אתה חלל! הגיע הזמן שתחזור! כבר אין לי כוח להיות אם שכולה. מה זו החופשה הגדולה שלקחת מאיתנו? אתה לא רואה כמה  אתה חסר? באמצע ארוחת הבוקר התחילו פתאום לרדת דמעות. זה נראה לך הגיוני? ככה אמ

הרהורז של ערב יום הולדת

173 ימים ולמי יחגגו יום הולדת? לֹא הֵבַנְתִּי נָכוֹן אֶת הַסִּימָנִים. זֶה לֹא בִּרְכַת "חַג שָמֵחַ" שֶעוֹרְרָה אֶת כַּעֲסִי, זֶה לֹא הַחַג שֶׁחָרַךְ אֶת בִּשְׂרֵי וְהִסְעִיר אֶת נֶפְשִי זֶה הַתַּאֲרִ

22 שנים

י"ז במרחשוון תשפ"ד 1.11.23 ילד רז שלי, 22 שנים אני צועדת יד ביד עם דמותך, כמציגה אותך לרואים ומכריזה במילה הכתובה: "תכירו, זה הילד שלי!" שומרת עליך חזק בעולמי כי לא יכולתי לשמור עליך אז, לפני 22 שנים.

Comments


bottom of page