יום הזיכרון תשס"ד - אנחנו ואתם

אנחנו ואתם


יום הזיכרון. יום של קירוב לבבות. השכול חילק אותנו לשניים: אנחנו ואתם. רק היום אנחנו ביחד. בערב, עם תחילתו של יום העצמאות, שוב נהיה מחולקים: אני ואתם. אני - שהכאב הוא חלק מרכזי, בלתי נפרד מהווייתי ואתם – שמצליחים בקלות להרגיש קשת שלימה של רגשות משמחים ונעימים. אני - שמגיעה לבית העלמין אין ספור פעמים מוקדם בבוקר לפני העבודה ואתם - שמגיעים לכאן פעם – פעמיים בשנה. אני - שמבינה שהעצב הפך להיות דייר של קבע בגופי ואתם- שפוחדים לפעמים מהעצב שבי. אני – שכבר לפני פורים מרגישה שיום הזיכרון נמצא עמוק בתוכי ואתם – שנכנסים לאווירת העצב רק בערב עם הצפירה. יום הזיכרון זה אתם ואני. אתם - שחיים את חייכם במתכונת קבועה ורגילה ואני – שכל כך מתאמצת לבנות לי שגרה נסבלת וסבירה, אתם – שעונים בפשטות על השאלה: "מה שלומכם"? ואני – שנעצרת לחשוב מה לענות, אם בכלל, אתם – שאומרים בקלילות: "חג שמח"! ואני – שמחפשת מילים שיחליפו את הברכה אתם – שהשכחה אצלכם מתגברת עם השנים ואני – שהזמן רק מגביר את הגעגועים אתם – שלפנות ערב תתפוגג לכם העצבות ותתחלף בשמחה ואני - אמשיך לשאת את העצב כל דקה ושנייה במהלך השנה. אתם – שיכולים לראות במילים אלו כוונות שלא היו במחשבתי ואני – שבסך הכול רציתי לשתף אתכם עד כמה קשה לי. יום הזיכרון. אנחנו ואתם. כואבים. בוכים.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

19 שנים עם רז - אבל אחרת

ילד רז שלי, אפור. כול כך אפור בחוץ ובלב. רעם בי הלילה מאד- עוצְמַת כאב האין. 19 שנים שאתה אינך לי במימד שאני כל כך רוצה! 19 שנים! לא ממש תופסת! מה, כל כך הרבה שנים לא חיבקתי אותך? אם תגיח לרגע ותבוא –

ח"י שנים עם רז – אבל אחרת

ילד רז שלי, ח"י שנים שאני מגדלת ילד מת, והריון הַיָּגוֹן קשה מִנְּשׂוֹא! אז אני שומרת על עצמי. שָׂמָה סֶלַע עַל רֶחֶם הַכְּאֵב, כדי לא להרגיש את עוצמת ה"אין". גומעת את מרחק השנים, מחליקה על הקילומטרים

17 שנים איתך – אבל אחרת

17 שנים אני חיה עם מותך. 17 שנים מגדלת ילד מת, ואתה גדל בתוכי ואין בי מקום להכיל את כל היגון של מותך! עשרה חודשים נשאתי אותך ברחמי, 17 שנים אני נושאת אותך בתוכי ומותך כל כך גדול בי שצר גופי להכיל! אז

אתרז - אתר ההנצחה לסמ"ר רז מינץ ז"ל