ילד רז שלי,
"מסכנה" הן פלטו
בעוברן ליידי על השביל
בהביטן אלי, האישה על האבן!
"מסכנה"! סיננו.
ואני הייתי כל כך עסוקה
בחיזוק הכיתוב על האבן,
בדאגה ליפות את חלקתך,
בלשתף אותך בחיי,
מרוכזת בפגישה איתך
ובכלל לא הרגשתי
מסכנה!
עשרים שנה של מפגשים קבועים איתך
אבל אחרת!
אימא וילד ואבן
במצבים רגשיים משתנים.
לעיתים מתכנסת בתוך עצמי
נותנת לגלי הגעגוע
להטביע אותי בתוך העצב
לא ממהרת לאחוז
בגלגלי האור
מרוכזת חזק ב"אין-רז" שבי
נכנסת למחסן הזיכרונות
פותחת מגירות.
מנערת אבק כדי להרגיש פעם נוספת
את ריח האפטרשייב שלך,
את תנועות ידיך מכינות טוסטים,
את קולך
את עמידתך.
אבק של עשרים שנה
שמנוער כל פעם מחדש.
איך מתרגמים את עוצמת האין?
איך מראים אין של עשרים שנה?
תעצרו רגע, קחו עצמכם במסע בזמן,
איפה הייתם לפני עשרים שנה,
לאן התקדמתם, מה הספקתם? מה למדתם? צברתם?
ורז שלי?
נשאר באותו מקום!
כולנו מוסיפים דברים, אצלך, ילד שלי, דבר לא נוסף.
ואצלי מתווספים עוד: "חבל שרז לא רואה" ו "אילו רז היה יכולתי...." ו: "כמה הם מפסידים שהם לא משחקים עם רז!".
רק משפטים כאלה מתווספים לעולמו של רז.
ואני שומעת אותך אומר בראשי: "אימא, זה לא נכון. אני אומר לך גם המון דברים חשובים"!
כן, זה נכון, ואני משתמשת בזה.
אז לחלק מהנוכחים יהיה מוזר אולי לשמוע, אבל יש בי הודייה ענקית לילד רז שלי על כל מה שאתה מעניק לי!
ישבתי לידך
אתה דומם
אני שופעת מרץ
אתה נסתר
אני בולטת בנוף
אתה שותק
אני שופעת מילים
אני ריקה מרעיונות
אתה מזרים בי תובנות
החיבור איתך הוא לא חיבור של בכי ושל מועקה
אלא חיבור של מחשבה והדרכה
לדרכי פעולה.
מפגש מרוכז, פורה
וכמה הודייה יש בי
לכול נתינתך!
עשרים שנה שאתה ממשיך להעניק לי,
ילד רז שלי,
ואני – כעוצמת הגעגעוע אליך כך עוצמת התודה לך!