חיינו הם קו רציף של נקודות בזמן כמו למשל זו שעברה על כולנו בקיץ האחרון. באחד מערבי צוק איתן, אורה קבלה בפייס, מה שהגדירה מתנה. ידידה של רז, תמר הגואל שציירה תמונה מדהימה שלו בליל נפילתו, שיתפה את אורה כך:
"הוא לא היה החבר הכי טוב שלי. הייתי פוגשת אותו בהתחלה במד"צים ואח"כ ב"נוער לנוער". צחקנו ביחד, טיילנו ביחד, דיברנו, התפלספנו. אני לא יודעת מה היה הצבע האהוב עליו, או מה היה הדבר הקטן שיכל להוציא אותו משלוותו. אפילו לא יודעת מה הכי אהב לאכול. הוא לא היה החבר הכי טוב שלי. ועדיין... בשני לילות האחרונים הוא מבקר אותי בחלומות והוא לא מת בחלומות שלי. אני גם לא זוכרת שהוא מת! הוא פשוט שם, מולי. בחלום אחד אפילו היו לו ראסטות. כאילו התת מודע שלי עושה כל מה שביכולתו כדי להוציא את דימוי החייל ממנו. הוא לא היה החבר הכי טוב שלי ועדיין כל התמונות של החיילים שעולות עכשיו בגלל המלחמה, מזכירות לי אותו, מחזירות אותי שוב לאותו רגע שבו הבנתי שמאוחר מדי והוא אף פעם לא יהיה החבר הכי טוב שלי"...
ידידה נוספת של רז, ורד אורני היקרה, הגיבה לדברים של תמר: "בהתחלה רק בהיתי, לא הייתי מסוגלת לקרוא, הרגשתי שהוא קורא לי, מדבר אליי, כמו שהוא עשה פעם, לפני שנים. מה שמדהים ברז, שהוא הצליח לקבץ סביבו אנשים מדהימים אחד אחד, ולא חושבת שבמבחן הקבלה לכניסה לליבו היו שאלות כמו מה הצבע האהוב עליו או המאכל. מה שעוד יותר מדהים, שכל אחד מאתנו, נושא חלק בפאזל הזה שמרכיב את אישיותו המיוחדת. יש לי מחנק בגרון, אני פשוט מתגעגעת, ובא לי לדבר אליו באמת בלי לזכור דברים במעורפל. אני נאחזת בכל העוצמה בנוכחות המדהימה שלו בחיים של כולנו. מדהים שזה ככה".
אזכרז 13 - נקודה בזמן (2)
חיינו הם קו רציף של נקודות בזמן כמו גם היום הזה, השעה הזו, לפני 13 שנה. באופן מוזר משהו, לחשוב 13 שנה, חיבר אותי משום מה לדרשת בר המצווה של רז. דרשה שבחרתי להביא ממנה, רק תקציר ממש לא מתחשב ממה שנכתב במלואו, אבל מאפשר טעימה סמלית מהשנינות של הכותב:
"לדבר על 13 שנה בחמש דקות ושיהיה מצחיק, זה מה שעשיתי ותראו אם זה מספיק. נתחיל עם אחי הקטן אור, נמשיך עם אחותי גל ואחי גיא, אחר כך ההורים, אחרי זה החברים, אחרי זה הדודות והדודים, הסבתות והסבים, שלמרות כל הנשיקות והצביטות אני יודע שהמטרה שווה זאת: המתנות. נסיים, איך לא, בי: הגדול, החכם, היפה, החמוד, וכמו ששומעים גם צנוע, שבמשך 13 שנה, קרו לי לא מעט אירועים כידוע. ואם אירועי ימשיכו בקצב הזה - אז נתראה בחתונה".
אז זהו רז. כל כך הרבה השתנה ואנחנו מתראים מדי פעם בחתונה. לא שלך. שלא נתבלבל: כאב ההחמצה, הגעגוע, וחוסר האונים, מלווים אותנו 24/7, אבל הכי חשוב, שאנחנו מצליחים לשים את שמחת החיים, אל מול היות חסרונך. לכן בחרתי לסיים בנקודה בזמן, שמסבירה בחיוך, איך אתה אתנו, אבל אחרת. כמו שסיפק לנו בערב חג הסוכות האחרון, אייל דקל, אחד ה"חבורז". לא נגעתי:
"הדודה מירושלים הלכה לחדר הכושר עם חולצת "רזי הארץ". ניגשה אליה בחורה זרה, ואמרה לה: "כל הכבוד, זה ממש יפה שאת עם החולצה הזו". לאחר כמה דקות, היא ניגשה שוב ושאלה אותה: "אפשר לשאול, כמה צריך לרדת במשקל כדי לקבל חולצה כזו?".
אנחנו נהנינו מצחוק משוחרר. אני בטוח שגם רז. גם אתם יכולים