״איננו מתאבלים על מותם של המגשימים את גורלם״ - תמר הגואל

"איננו מתאבלים על מותם של המגשימים את גורלם. 'כיצד נוכל לדעת זאת?' שואלת אני בהיסוס, 'אם חייו של יצור מן היצורים מגשימים את גורלם?' העיקר תזכרי מאוד שאם היית במרירות נואשת, ראיתי ילדים רכים מתים בטרם עת, ואף על פי כן הם מותירים אחריהם מורשת כזאת של אהבה ושמחה עד כי הצער על אובדנם כל כך בידיעה כי חייהם הקצרים העניקו רבות לאחרים. 'מעצמך יש טוב מכל שאני יכולתי להשיב עליה', אמרה ראש האדמונים ברצינות עמוקה, 'מוטב שנהמר כי חיינו נמדדים לא במה שרכשנו אלא במה שהענקנו'". זה קרה ביום שישי, הטלפון צילצל, זאת היתה יסמין, משהו בטון הדיבור שלה היה שונה מהרגיל. 'תמר, משהו נורא קרה!', האם היא בוכה?, אני זוכרת ששאלתי את עצמי. 'את יושבת תמר? תשבי! את יושבת?', 'אני יושבת, יסמין, אני יושבת' עניתי לה 'רק תגידי לי מה קרה', אז היא אמרה לי, היא אמרה לי מה קרה. מעולם לא חשבתי ששתי מילים יכולות להרכיב משפט. מעולם לא חשבתי שלמשפט המורכב משתי מילים ומכיל רק 4 אותיות יכול להיות כל כך הרסני. אבל מסתבר שלא חשבתי על הרבה דברים עד אותו יום שישי ארור. יום למחרת הפכתי את החדר כדי למצוא את אחת המזכרות היחידות שיש לי ממך, זיכרון שכתבת לי בספר בוגרים. מי ידע שאותו עמוד ששמך חתום עליו, יהפוך להיות כל כך משמעותי. קראתי את מילותיך אלפי פעמים באותו יום, כשחיוך מהול בדמעות מתבוסס על פני. סיימת את הזיכרון כמו שתמיד מסיימים זיכרון, עם מספר טלפון, והמילה 'תתקשרי' ליד. אלא שאתה הוספת שתי מילים שעשו את זה ממשי יותר. הוספת 'בבקשה וברצינות'. אז רז, אני מצטערת שבאיזשהו שלב הפסקתי להתקשר, אני מצטערת שבפעם האחרונה שראיתי אותך בטיול בכפר בלום אני לא חיבקתי אותך חזק יותר כשנפרדנו, אני מצטערת שלא אמרתי משהו חכם יותר מ'ביי ביי ונשתמע'. כנראה ששיקר מי שאמר שאף פעם לא מאוחר מידי. לא מזמן קראתי איזשהו ספר על גלגול נשמות, אני זוכרת שבמהלך קריאתו אמרתי: 'אמא, מי שמפחד מהמוות צריך לקרוא את הספר הזה'. אני לא זוכרת אם ממש האמנתי למה שכתוב שם באותה תקופה, אבל אין ספק שאין דבר שאני רוצה להאמין בו יותר עכשיו, ואתה יודע למה? ברור שאתה יודע. אני רוצה לפגוש אותך שוב. ולא אכפת לי אם זו לא תהיה אותה מעטפת חיצונית, העיקר שזה יהיה אותו לב ענק, אותו מבט מבין, אותן כתפיים רחבות ששימשו משענת לכל כך הרבה אנשים. בטח כשאהיה זקנה בלה, אתה תהיה הילד שיעזור לי לחצות את הכביש או יפנה לי מקום באוטובוס כשמין חצי חיוך מעטר את פניך. אתה חושב שאם מספיק מאמינים במשהו, מספיק חזק, הוא באמת קורה? אני חושבת שכן. אז בוא לא נוציא אותו שקרן, זה שאמר שאף פעם לא מאוחר מידי. אז אני אסיים ברשותך במילותיך שלך בשיר שבחרת במעגל הבוגרים: "חולה עליך, כפרה, מלאך, כי בלעדיך כל העיר הזאת ריקה, והרחובות בה יתומים, מרגע של געגועים לרגע של דממה, אקרא לך, שובה אל העיר הזו, בבקשה". ערב הנצחה, נוער לנוער, 6.12.2001