ילד רז שלי,
ח"י שנים שאני מגדלת ילד מת,
והריון הַיָּגוֹן קשה מִנְּשׂוֹא!
אז אני שומרת על עצמי.
שָׂמָה סֶלַע עַל רֶחֶם הַכְּאֵב,
כדי לא להרגיש את עוצמת ה"אין".
גומעת את מרחק השנים,
מחליקה על הקילומטרים,
עוברת ממקום למקום
להגיע אליך,
להציץ אל תוך ליבי.
מקום. מרחק. רז. אני.
מה מרחיקות 18 שנים ומה מקרבות?
מה מקטינות ומה מעצימות?
מקום.
"כמה מקום תופס השכול בתוכך?"
זוכרת בדיוק את המקום בו נשאלתי את השאלה ע"י חברה שנסעה איתי לעבודה.
זה היה בשנה הראשונה לנפילתך.
"90%" עניתי לה.
כשסיפרתי את זה לגל אמרה: "אימא, את מגזימה. לדעתי רק 65%".
איך אפשר לדעת?
וכמה מקום תופס השכול היום?
והאם השאלה כמה מקום אתה תופס דומה לשאלה כמה מקום תופס היום השכול?
שנה של מַעֲבָרים, של שינויים,
זזה ממקום למקום,
מהשאלה כמה מקום אתה תופס בתוכי,
אל השאלה מה עושה המרחק לקשר בינינו.
מקום ומרחק.
מרחק הזמן והמרחק הפיזי.
התרחקתי ממך,
מרחיקה עצמי מהכאב,
הזכרונות מתרחקים ממני,
אני מנסה לתפוס אותם.
קראתי בעבר באיזה פוסט שבנורבגיה, כשמכירים מישהו חדש, לא שואלים אותו מה הוא עושה אלא מה הוא אוהב לעשות.
אז מה אתה אהבת לעשות?
אהבת לעזור לחברים, ואהבת לישון ולטייל,
ומה אהבת?
יודעת שאהבת את טלי, ואהבת את הפרטיות שלך ואת ברי סחרוף, נדמה לי שחצי מדינת ישראל יודעת את זה.
ומה עוד? לאן נעלמו ממני הדברים?
שלחתי מיסרון מהיר לטלי, והיא הזכירה לי:
אהבת את "חברים" ואת סיינפלד, וקמת באמצע הלילה לראות את הפרק האחרון כששודר בארה"ב, ואהבת לקרוא עיתונים ולא רק ספורט, אהבת את אתגר קרת ואהבת שיחות אינטלקטואליות, ואהבת את האוכל שלי (ומיהרתי להכין בראש רשימה של מאכלים, וטלי הזכירה לי את סלט השומר), והוסיפה שאהבת להכין לה פיתה לפני שנסעה בבוקר ושמת ליד זה סוכריות גומי ופתק, ואהבת לשחק עם ילדים קטנים, והם אהבו אותך.
והשנה נולד לך אחיין חדש שלא ייהנה ממך.
אור, אחיך הצעיר, עקף אותך. הוא כבר אבא.
אתה לא תהיה אף פעם אבא.
והוא מפסיד אותך שאתה לא רואה איזה אבא הוא,
ואפק, האחיין שלך, מפסיד שלא תשחק איתו ולא תראה איך הוא מחייך וְגָדֵל וּמתפתח.
מקום. מרחק. משפחה.
מנסה להדביק את מה שאפשר,
בודקת איזה חתיכות יכולות להתחבר,
תמונה שחסרים בה חלקי פאזל רבים,
פאזל חיי עם חורים גדולים.
עברתי דירה. נכנסתי לדירה שאינך שייך אליה. אין בה זכרונות ממך.
דירה שנעדֶרֶת אותך.
מכניסה אותך לתוכה טיפין טיפין, תחילה בשאלה, אחר כך במחשבה ובסוף במעשה:
היקפתי עצמי בתמונותיך בחדר העבודה.
אור העניק לזה בלי להרגיש שם ציני: מקדש!
לרגע תוהה מה משמעות המילה. עבורי מקדש זה משהו שמאד חשוב לי, ויש בו סממנים חיצוניים.
"את מגיעה לפעמים לקריות?" שאלה אותי חברה משכבר הימים.
"בוודאי, יש לי כאן ילד!"
החלק הקשה במעבר, ילד שלי, היה לעזוב אותך.
ולמדתי לחיות עם זה כמו שלמדתי לחיות עם נוכחותך החסרה,
18 שנים ! זה כל כך הרבה זמן!
כותבת לך, לשנייה בודדת אני עוצרת וחושבת איך היית היום... לא בן 19 ושבעה חודשים אלא בן שלושים ושש,
ממהרת להרחיק את המחשבה,
להרחיק את הכאב,
לנשום.
ח"י שנים את מגדלת ילד מת
והכאב על כל הדברים שאינך שייך אליהם
הולך ומתעצם.
גומעת את מרחק השנים,
מחליקה על הקילומטרים,
עוברת ממקום למקום
מגיעה אליך, מציצה אל תוך ליבי
ומונה 18 שנים.