"מישהו גנב היום לרז את המילים.
והן לא היו חכמות מדי, או מיוחדות מדי, אבל הן היו שלו. אז כל היום ישבנו ביחד וחיכינו שהגנב המניאק יתחרט ויחזיר, אבל כלום לא קרה.
וכל היום שתקתי איתו.
בכל מצב הייתי צריכה קצת לעבוד על המילים שלי בראש, כי גם ככה הן לא יוצאות
מי–יודע–מה בזמן האחרון.
מחקרים אומרים שזה טוב לשתוק פעם ב.... לטהר מילים, לסדר את הראש. אבל הראש של רז כבר מסודר.
בלילה רז יצא לחפש אותן. הוא לקח פנס ויצא לשדות בשכונה שלי, כי לשם, הוא אומר, בדרך כלל מביאים מילים גנובות, וגם באות לשם לפעמים מילים שאף אחד לא צריך (ורעיונות שאף אחד לא חשב עליהם).
רז חזר עם הרעיון שאנחנו צריכים לעשות מפעל של ריח של גשם, ולחלק אותו לכל האנשים. רז תמיד מחפש איך לחלק. ואני היצעתי שעוד באותו לילה ניקח שקיות ונלך לגנוב ריח של גשם. ככה זה כשגונבים ממך משהו.
רז לגמרי שכח מהמילים, וכבר נכנס לכל הקטע של הגשם, ואסף המון המון שקיות, ויצאנו לגשם, אבל הריח של הגשם לא נכנס לשקיות. ריח של גשם מסכים להיות רק בגשם, ולמרות שחיכינו שיירדם זה פשוט לא הלך.
ורז נהייה קצת עצוב כשהבין, שהרעיון הזה ישב ביער כי הוא פשוט לא מסתדר, ולא מוכן להפוך לעניין ממשי.
אז במקום, הלכנו יחד ביער, ומצאנו לו מילים חדשות ויפות, כל-כך לא משומשות וטהורות, ורז הבין שגם ככה עדיף לחלק לאנשים מילים, ריח של גשם מתנדף מהר".
זה רז בשבילי, הדמות הנצחית שמופיעה כמעט בכל הסיפורים שלי, הגיבור, שאחריו אני נגררת, אחרי רעיונותיו המיוחדים. הטהור, שבכל פעם מחפש איך לחלק ואיך לעזור. האדם עם המילים הכי זַכּוֹת ולא משומשות. האהבה האינסופית, חסרת הגבולות שלי. ינשוף שלי, אני יודעת שאתה מקשיב לי ושאתה רואה אותי. אני מרגישה אותך לצידי בכל שנייה, ויותר מכל אני רוצה לומר לך שוב, כמה אני אוהבת אותך.