רז היה אחד מהחניכים, מהסיבה הזאת אתם מבינים למה אני לא יכול לספר הרבה על רז.
אני כן רוצה לדבר על מה הרגשתי מיום שישי בערב עד יום ראשון: שמעתי על זה שהוא נהרג, במהלך המעגל בוגרים של אחי הקטן, שבדיוק סיים את נוער לנוער.
ישבנו ומעיין צדקה באה ואמרה: "שמעת? רז מינץ נהרג" והמילים שיצאו לי מהפה היו "בואנ'ה, איזה מוזר". ועם ה"בואנ'ה איזה מוזר" הזה הלכתי לישון, ועם ה"בוא'נה איזה מוזר" קמתי ביום שבת לאחר מכן, ועם ה"בואנ'ה איזה מוזר" הזה הלכתי ביום ראשון לבסיס.
הבסיס שבו הייתי רק לפני שבוע הוא אוגדת איו"ש, בשביל להיכנס אליו צריך לעבור דרך גדוד 'דוכיפת'. ובכניסה היה תלוי סרט שחור על שלט ובו כתוב: "ברוכים הבאים, דוכיפת – משפחה לוחמת". אפילו לא ידעתי שהוא היה שם.
באופן אולי לא מפתיע היה לי לא קל באותו היום וזה שאנשים שאלו אותי מה קרה, אז מצאתי את עצמי אומר: "חבר שלי נהרג". וכל אותו יום היו לי מחשבות מוזרות בראש, של "כמה אנחנו אקראים" ו"איך יכול להיות שבן אדם נקטף ככה בדמי ימיו",
איזשהו חבר אמר לי שצריך לזכור שהוא היה שם מתוך שליחות, לא בשליחות אלא מתוך שליחות.
היה חשוב לי לבוא, היה חשוב לי להיכנס. ולפי דעתי רק בן אדם מאוד מיוחד יכול לגעת בקשת כל כך רחבה של אנשים בחיים שלו.
ערב הנצחה, נוער לנוער, 6.12.2001