לרז,
אני לא כ"כ יודע איך להביע את הגעגועים שלי אליך.
מאוד קשה לי עם הכאב.
הכל נשאר אצלי בלב ואני לא ממש משתף אנשים
עם הכאב והצער האישי שלי(למרות שהרבה מנסים להוציא את זה ממני).
אני מנסה לכתוב אליך מה אני מרגיש ומה עובר עלי:
עברה שנה וחצי מאז שנהרגת וזה כאילו קרה אתמול.
אומרים שעם הזמן הכאב נשכח אך לא אצלי –
הוא רק גדול יותר, במיוחד כשהתמונות רצות לי בראש
בכל זמן אפשרי.
אני לא ממש בקשר עם המשפחה שלך כי האמת היא שאני מפחד
ולא ממש יודע מה להגיד ואיך לדבר איתם,
כי בכל זאת אתה נהרגת ואני בחיים.
כל מפגש איתם הוא כואב ועצוב לי.
אני מרגיש צורך לשחזר את מה שעבר עלינו בימים האחרונים
לפני שנהרגת:
התחלנו את השבוע בפל"חוד, ואני ואלון עשינו הגרלה עם מי נהיה ויצא שאני אהיה בצוות שלך.
ביום רביעי שלפני, אלון אמר לך שהוא חלם שמשהו רע עומד לקרות,
אך הוא לא סיפר לנו מה הוא חלם.
אור ליום שישי כשהפועל ת"א ניצחו את צ'לסי
היית ממש שמח בלילה.
ביום שישי כשירדנו לשטח,
בסביבות השעה 1700 התחלנו לבדוק את הרכבים,
היינו שנינו בחוץ והנהג נשאר בג'יפ.
בסביבות 1730 בערך,עבר אדם ממזרח ירושלים,
ושאל אם איננו מפחדים להיות פה,
וענית לו ש:
"לא, ברוך ה' עד עכשיו לא קרה כלום" . . .
ואז ב-1745, כשהגיע אותו רכב,
אתה ניגשת ראשון,ואז נפתחה לעברנו אש
שגם אני וגם אתה נפגענו ממנה.
. . . אבל אתה נפגעת יותר קשה,
ולאחר כ-25 דקות, כשהחלו לפנות אותי ואותך לא,
הבנתי שמשהו לא בסדר,
אם אותך, שנפגעת יותר קשה לא מפנים.
זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותך,
מחוסר הכרה על הרצפה.
כשהגיעו הרופאים לטפל בך בשטח,
היית מלא דם שפרץ מהחזה שלך,
פתחו את חולצתך, ניסו להחיותך,
אך לא הצליחו...
אני כל הזמן ניזכר איך שכבת כמה מטרים ממני,
ולא ממש יכולתי לעשות כלום,
כי לא ממש הבנתי מה קורה איתי,
איפה נפגעתי, ומה בדיוק קרה לך.
קראתי לך כמה פעמים, ולא ענית לי,
זה היה מאוד מסובך ומתסכל,
גם לא ענית וגם לא ידעתי מה מצבך. . .
כשהגעתי לבי"הח הבנתי שנהרגת.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ברגעים אלו.
ואח"כ, בלוויה, ביום ראשון,
זו היתה פעם ראשונה שלי בלוויה צבאית,
חוויה מפחידה, כואבת וקשה:
לראות את כל הגדוד עומד ומצדיע לך,
את משפחתך נפרדת ממך,
ואפילו ארז המג"ד מצדיע לך ומזיל דמעה. . .
היום אני בחזרה בגדוד, מעביר הלאה
את המסורת והסיפור שלך למחזורים הבאים,
שידעו ויכירו ויבינו מי אתה ומה אתה!
נשארת בליבי ונשמתך תמיד מרחפת מעלינו,
ושומרת עלינו,
ותמיד – תמיד תהיה איתנו.
תמיד יזכרו אותך וימשיכו את המסורת שלך
גם אחרי שנשתחרר וכבר לא נהיה בגדוד.
אני, בכל אופן לעולם לא אשכח אותך.
מי שהיית ומה שהיית,
תמיד אתגעגע אליך ואקח אותך לכל מקום שאלך,
וכל דבר שאעשה – תמיד אזכור אותך.
בכאב גדול,
שיזכור אותך לנצח,
שי יוסף.
החייל שנפגע בפיגוע ביחד עם רז, 16.5.03