זמן – לוח חיים של אם שכולה
ארבעה בנובמבר
אצל כולם זה יום השנה לרצח רבין,
אצלי – יום קבורתך!
עסוקה בך!
זמן.
הגיע לוח שנה חדש
לא הסתכלתי בתמונות,
חיפשתי מהר מתי יוצא י"ז במרחשוון תשע"ט.
יום שישי.
עדיין שעון קיץ.
זהו לוח השנה של אם שכולה.
זמן.
יודעת איך נראים 16 שנים של שכול
מנסה לראות איך נראית אתה, ילד רז, כשהיית בן 16
בתוכי מקובעת תמונת החייל שלך
ותמונת הילד המציץ בחור המנעול.
זמן – 16 שנים
זמן אין-רז צועד קדימה, מצמצם את הפער עם זמן שהותך הממשי איתנו.
נער בן 16.
איך היית?
עד כמה דיברנו?
ועל מה?
פעולות, פוליטיקה, מניעת אלימות
לא דיברנו על מוסיקה, לא ידעתי איזה שירים אהבת,
(ואולי ידעתי ושכחתי כי היום אני יודעת שאהבת את ברי סחרוף?),
ידעתי שאסור לי לקנות לך בגדים בלי שתמשש את הבד ותאשר אותו.
את מי מהחברים שלך היכרתי בגיל 16?
מונה אותם בראשי.
מה ידעתי על הקשיים שלך?
האם ידעתי?
ילד רז שכמוך!
זמן. 16 שנים!
בונה את דמותך!
מכירה יותר ויותר את החברים שלך!
לומדת דרכם מי היית.
יושבת לידך וכותבת, ופתאום שומעת בנייד צליל של הודעה נכנסת.
ניגשת לקרוא.
חושבת לרגע האם ידך בדבר.
כתבה לי תמר הגואל זיכרון ממך. נתנה לי מתנה גדולה.
את דבריה סיימה:
" אני מסתכלת על החבורז ונדהמת כל פעם מחדש, הם נראים לי בלתי מנוצחים מחוברים בדבק האהבה שלהם לרז. אם היינו בתסריט סוף העולם הייתי פונה אליהם כדי להציל אותו ולא לברוס וויליס או וויל סמית. אני חושבת על כל האנשים שכואבים את לכתו של רז אבל אני לא מרחמת עליהם, אני שמחה כי הם זכו להכיר אותו. אנחנו זכינו להכיר אותו. עליינו לרחם על האנשים שבחייהם הוא לא נגע. עליינו לחגוג את העובדה שהוא היה חלק מחיינו."
הזמן בונה אין-סוף אין, אבל הוא בונה גם את היכולת לחיות עם האין.
הזמן בונה אין סוף "יש" מיטיב!
הזמן בונה עולם שלם של אירועים וחוויות שאינך שייך אליהם,
אבל הזמן בונה גם אין סוף חוויות טובות שמרחיבות את הלב ומאזנות את ה"אין".
הזמן בונה בי גם את היכולת לא להיות לידך ביום הזיכרון ולצאת בשליחות למקסיקו סיטי.
זמן.
נוגעת כבר בלי חשש ברחשי הלב.
אתה יודע מה הייתי רוצה הכי הרבה? שתחבק אותי. לא חיבוק ביישני של מבוכה, רוצה חיבוק חזק מהלב שאומר: "הכול עבר, אימא. אני שוב כאן איתך"!