17 שנים אני חיה
עם מותך.
17 שנים מגדלת ילד מת,
ואתה גדל בתוכי ואין בי מקום להכיל
את כל היגון של מותך!
עשרה חודשים נשאתי אותך ברחמי,
17 שנים אני נושאת אותך בתוכי
ומותך כל כך גדול בי
שצר גופי להכיל!
אז אני רק מרפרפת את דמותך,
נמנעת מלחשוב עליך לעומק. נמנעת מלגעת בך. חולפת – זו ההגדרה.
חולפת על דמותך ולא עוצרת להתבונן.
אם אתבונן זה יכאב מדי.
נזכרת באמירות שלך,
מספרת עליך,
מספרת על השכול, על יחסים רצויים עם שכולים,
על תמיכה. אוספת מידע.....
ונזהרת לא לגעת!
אבל יודעת: מותך זורם בגופי,
וכמו הכדוריות האדומות והלבנות שאיני רואה,
כך גם מותך.
כשטרחתי אתמול בהכנות לקראת האזכרה,
נזכרתי בדברים שלך אלי כשהכנתי מאכלים לקראת חזרתו של אחיך הבכור מהטיול הגדול.
שאלת עבור מי אני מכינה, וכששמעת את התשובה אמרת:
"איזה כיף לגיא (כן, אז הוא היה עדיין גיא,
ועכשיו אני נזכרת בעוד דבר שאינך יודע. הוא גיא-צבי היום)
איזה כיף לו שיש לו אימא כזו טובה,
הלוואי שלי תהיה אימא שתכין לי חצילים כאלה"
ילד רז שלי, 17 שנים אני טורחת ומכינה לכבודך
ואתה אינך זוכה!
אתה ממלא כל כך הרבה,
ואינך יודע דבר!
העולם כל כך משתנה,
מושגים שאינך מכיר:
סייבר ופייק ניוז וטויטר, ולצייץ
ומותך כל כך קבוע בי!
יושבת לידך ובוחנת איך השתנה מותך בגופי
במשך 17 שנים,
איזה סימנים הוא נותן בי היום
שלא היו בהתחלה,
איך אתה או מותך משפיעים על בחירותיי,
על היום-יום שלי,
איך למדתי לחיות ולצמוח ולהתפתח
כשילד מת גדל וגדל בתוכי!
יושבת לידך,
מדווחת על השפעתך המיטיבה,
משתפת אותך בהתלבטויותיי ותיסכוליי,
ורק על מותך
כמעט שאיני אומרת לך דבר.
רק חותמת:
מתגעגעת. אימא.
שומרת חזק להחיות את
מותך
שלא תיעלם לי
שלא תיהפך לעבר!
טוב לו לאדם שיבדוק מדי פעם יחסיו עם קרוביו,
טוב לו שיתהה על קשריו עם ילדיו
החיים והמת!
טוב לו לאדם להיות עם מה שיש
ויזכור ויזכיר את ה"אין"
כדי להפכו לחלק מתוך
עולמו!
וטוב לו לאדם שירפה מהכמיהה
ל"אין" שלא ישוב
וישחרר את מצוקת הכאב
שאיננה עוזבת אותו.