"שבעה"

שבוע בלי רז

שבוע עבר. ושוב אני עומדת ליד הקבר מוקפת במשפחה, בחברים, בהמון תמיכה מכל עֵבֶר מסתכלת לאחור על שמונת הימים האחרונים איך הפכו פתאום חיי לכל כך אחרים. שבוע עבר. שבוע שבו הפכתי לאמא שמספרת לכל מי שנכנס לביתהּ כמה רז שלי היה נהדר ונפלא. הפכתי לאמא שמשוויצה, מתגאה וּמַרְאָה כל פיסת נייר כתובה שרק מצאה. אמא שִמְּשַנָּה את עוֹרָהּ כשנכנסת חבורת לובשי מדים, מתיישבת לידם ומתחננת שיוסיפו לה פרטים: "סַפְּרוּ לי עליו, איך היה, מה עשה, סַפְּרוּ את כל הדברים שלא ידעתי עד עכשיו". וכמו ציפור דוכיפת אני מלקטת פירורים-פירורים מידע על ילד עם נתונים מדהימים של קב"א 56 ודפ"ר 90. ילד שבטירונות קם מוקדם בבוקר להעיר את כל החברים, ילד מלא שלווה ונֹעַם, שתומך באלו שמתקשים ואינם יכולים, ילד-חייל שכבר פִּקֵּד ונתן דוגמא אישית לאחרים ילד מ"כ – שאף פעם לא יהיה בן עשרים. שבוע עבר. האמא שקברה לפני שבוע את בנה פונה אליכם, חיילי דוכיפת, מפקדיו וחבריו ליחידה, אני יודעת, הדרך נראית עכשיו יותר קשה, פחות ברורה, חלקכם איננו מאמין באותו להט בצדקת המטרה, אך אני מבקשת: המשיכו על-פי הערכים של רז כאילו היו הם צוואה, חשוב שיהיו במדינה עוד הרבה חיילים אכפתיים כמו רז, ואני סומכת עליכם ובטוחה שתִּלְמְדוּ לְהַפְנִים וּלְהַעֲצִים את מורשתו ואת דרכו כי זו תהיה המצבה הטובה ביותר שלו. שבוע עבר. האמא שקברה לפני שבוע את רז, בנה כבר יודעת היום מה לומר היא רוצה לצעוק בקול חזק ורם למנהיגים של העם תרגיעו את הרוחות, אל תבטיחו נָקָם חַפְּשוּ דרך לְדַבֵּר, כדי שלא יִשָּפֵך עוד דם.